מסורות שונות מספרות, בכתב ובעל פה, על עמים שונים מכנען שהגיעו לחופי צפון אפריקה (הירשברג). יהודי הרי האטלס גורסים שאבותיהם הגיעו מארץ-ישראל לפני חורבן בית ראשון.
אין בישראל קהל המרבה בחגיגות כעדה המרוקנית. מלבד חגי ישראל, מרבים יהודי מרוקו בחגים והילולות משלהם. המכנה המשותף לכולם הוא הרצון לשמוח ולשמח ולהיות ביחד.
המסורות והמנהגים יהדות מרוקו, יש בהם בכדי להדגיש את חוזקה של קהילה זו. כי אם נבחן את כל מה שעבר על היהודים במג'רב, אפשר לומר שאך נס הוא שהיהודים שרדו בחבל ארץ זה של העולם.
האומה העברית חבה במידה רבה את תקומתה ליהדות מרוקו. התבוננות ביקורתית על ספרי ההיסטוריה שגדלנו עליהם, בגיל בו כל מאוויינו היה לעטר את גיליון הציונים, תזהה מגמתיות חשודה במוצאם של החלוצים ושל אנשי ההגות והרוח.
הבחירות האחרונות ותוצרי הלוואי שלהן הציפו ניתוק של מגזר אליטיסטי מהשאר. אותו מגזר הנושא בגאון תרבות\מודל חיים חש עליונות עדתית\חשיבתית על מגזרים אחרים.
אחד הקמיעים הנפוצים ביותר הוא קמיע הַ"חֲמְשָׂה" (מלשון המספר חמש ולא "חֲמְסָה"). רבים האנשים, במיוחד ביהדות צפון אפריקה, אשר יזכירו את סמל הַ"חֲמְשָׂה" בחוששם מפני עין הרע.
בראשית שנות ה־40 חיו במרוקו הספרדית וטאנג׳יר כ־25,000 יהודים. כיום (2015), לאחר שרובם היגרו, אין מספרם עולה על 50 נפש רובם בטנג'יר. אלה הם השרידים האחרונים של הקהילות היהודיות דוברות הספרדית במרוקו.
