חכמת הפתגם של יהודי מרוקו

חכמת הפתגם של יהודי מרוקו

^{מאת מרכוס חנונה סופר : "חתונת ארטישוק וגירוש שזיפים" © כל הזכויות שמורות למחבר}

ברוב השפות הפתגם הוא היהלום שבכתר. זה המשפט שהדובר מציג כדי להדגיש ולהוכיח את טענתו. במרוקאית הפתגם רחוק מלהיות היהלום שבכתר. הוא המים והלחם של השפה. הפתגם הוא המרכיב המרכזי בדו-שיח המרוקאי, או כפי שאומר פתגם מספר 1053 (בספר):

אמירה ללא פתגם, כמאכל ללא טעם - שיחה ללא פתגם, כאילו לא התקיימה.

החברה הדוברת מרוקאית רגישה מאוד לצלילי השפה, למלודיה ולהטעמה של כל צליל החבוי בתוכה. הרגישות הזו נובעת מתוך הצפיפות הפיזית של חבריה, צפיפות המחייבת רגישות ומודעות לכל מה שקורה במשפחה, בשכונה ולפעמים בשבט. בדו-שיח המרוקאי אין אמירות ישירות. הם מודעים לכוח המילה, או כפי שאומר פתגם מס' 1045(בספר):

הלשון תהרוג יותר מהחרב.

רוב הדו-שיח המרוקאי נע סביב ברכות, איחולים, וחיפוש מתמיד אחר הרמזים הדיפלומטיים הטמונים באמירות הפתגמיות ובהטעמתם. עיתוי האמירה הוא לב הפתגם.

במרוקאית לא יתכן מצב של מפגש אקראי שמתחיל ומסתיים במשפט "שלום, מה נשמע?". האדם הוא נציג משפחתו ושכונתו. כששואלים לשלום מישהו, שואלים לשלום כל חברי המשפחה, לפחות מהמעלה הראשונה, ועדיף גם מהמעלה השנייה. זו סידרה אין סופית של ברכות ואיחולים, הטבולה באמירות ופתגמים שבהם טמונים הרמזים הגלויים והנסתרים, המבעים את יחס הדובר לאנשים הנזכרים ולקורותיהם.

ההפתגם המרוקאי נועד ביסודו לאדם הפשוט, ולשימוש יום-יומי. תבניות הפתגם מדגישות את ההיבט המילולי של תוכן הפתגם. כך הם מקלים על הדובר ועל השומע להטמיע קלישאות ידועות ומוכרות לתוך הדו-שיח השוטף. על כן מרוקאית היא אחת השפות המשופעות ביותר בפתגמים. הפתגמים עוסקים בחיים, מהלידה ועד המוות, במוסר, במשפחה, בגידול ילדים, בזקנה, בבדידות, בגורל ובכל פן אחר בחיי היום יום.

השפה המרוקאית היא שפה יחודית שמשופעת בלהגים רבים ושונים המעידים על כשלון הכיבוש הערבי להשתית את התרבות והשפה הערבית באיזורים השונים של מרוקו. הלהגים השונים אפשרו לדובריהם להמשיך לשמור על מסורות לשונויות עתיקות שהיו דומיננטיות באיזורים כמו ארמית, יוונית, רומית, לטינית וולגרית, ספרדית ובדורות האחרונים גם צרפתית. מובן שהערבית על מגוון להגיה חדרה גם למרוקאית ולרוב לתוך התבניות הלשוניות המגוונות של המרוקאית. מה שמסביר את חוסר יכולתם של דוברי הערבית במדינות השונות להבין את "הערבית" המדוברת במרוקו.

בתוך הכאוס הלשוני במרוקו (למעלה מ-300 להגים שונים) מתפתחת השפה המרוקאית-יהודית. אמנם גם בה יש להגים שונים (כ-13 להגים שונים) אבל הם קרובים במושגים הנובעים מעברית וארמית ובמיוחד במושגים הקשורים לתרבות היהודית.  השוני בין השפה היהודית לבין השפה המוסלמית מבוטאת בשמות השפות במרוקו עצמה "לְ-עָא̃רְבִּייָ'א דְל-לִ-יהוּד" לעומת "לְ-עָא̃רְבִּייָ'א דְל-לְ-מְסְלְמִין" - הערבית של המוסלמים.

בין היהודים והמוסלמים לא שררה אהבה גדולה. עוצמת השנאה ההדדית ידעה עליות ומורדות במשך תקופת השלטון הערבי. אבל למרות האיבה בין היהודים למוסלמים היו מספר תחומים משותפים שהתבטאו בשירה ומוזיקה ובמיוחד בפתגמים. בין המוסלמים יש כמובן פתגמים היחודיים אך ורק למוסלמים ואחרים אך ורק ליהודים אבל לרוב  נמצא את אותם הפתגמים בשינויים קלים בין שתי הקבוצות. מעניינת כאן התופעה של שימור אוצר מילים מלהגים אחרים. יהודי יכול להשתמש בפתגם למרות שיש בו מילים שאינם מתוך הלהג שלו והסיבה היא בעקרון המשותף לכל הפתגמים במרוקו: הפתגם הוא לא רק אמירה חכמה.

לקט הפתגמים שבספר מובא מתוך פרויקט אישי שהחל לפני מספר שנים כנראה מתוך כוונה לכפר על ניכור והתכחשות למקורות הגלותיים. בפרוייקט זה נאספו חומרים הקשורים לשפה המרוקאית-יהודית ששמשו כבסיס למילון בסיסי של השפה. לתוך המילון נוספו פתגמים נבחרים כדוגמאות לביטויים שבמילון, תוך הנחה שהפתגמים המרוקאים דומים בבסיסם לפתגמים הנהוגים בשאר השפות. נאספו אלפי פתגמים תוך ראיונות אישיים עם דוברי השפה וכן פתגמים שתורגמו בספרים בשפות שונות.

עיון במבחר הגדול שנאסף העלה שתי תופעות מעניינות:

לפתגם המרוקאי יש מעט מאוד מקבילות לשוניות בשפות אחרות. תופעה מוזרה כי הייחודיות של השפה המרוקאית הוא באוצר המילים הגדול, שרובו השאלת מילים משפות אחרות. זו שפה שהצליחה להטמיע לתוכה מילים משפות עתיקות ומודרניות, והתאימה אותם לתבניות הצליליות המיוחדות לה. מכאן מפתיע שיש מעט מאוד פתגמים שתורגמו ישירות וללא שינויים לשפה המרוקאית.

התופעה השנייה היא בעיוות הלשוני של הפתגמים. בפתגמים המרוקאים יש תוספות שלכאורה לא משרתים את הכוונות המקוריות של הפתגם. לדוגמא פתגם 420:

מי שלקח לך, החביא לך ובמרוקאית: לִי עְבְּבָּאלְכּ, כְבְּבָּאלְכּ‏‎‎‏ כשהכוונה היא שהגנב מסתיר את הגניבה. אמירה שהיא קלישאה על מה שהגנב עושה בצורה טבעית. אם זו באמת הכוונה המקורית הנוסח הפשוט הוא יותר מוצלח  מי שלקח, החביא (לִי עְבְּבָּא, כְבְּבָּא) אולם מחבר הפתגם מתעקש על תבנית לשונית של גוף שני. האם הכוונה שלו היתה להפוך את הפתגם לאישי או שהוא רומז על שינוי בסוף הפתגם מ- כְבְּבָּאלְכּ (הסתיר לך) ל- חְבְּבּ בָּאלְכּ (רצה את תשומת הלב שלך או פגע בתשומת הלב שלך).

תוך כדי ליקוט הפתגמים התברר שהפתגמים לא נועדו אך ורק לאדם הפשוט. הם מיועדים גם לאדם המתוחכם, המחפש את מה שמעבר לאמירה עצמה. הפתגמים המרוקאים הם אוצר מדהים לפותרי החידות. בתבנית הפתגם המרוקאית מסתתרים מסרים סמויים חסרי גבולות מוסריים, ואין להם מגבלות של טאבו חברתי. הם אינם חוששים לקעקע את הקלישאות המקובלות, את האמירות הדתיות. המסרים יכולים להכיל גם אמירות היתוליות, מסרים סודיים בין בעלי המקצועות, אמירות היתוליות ועוקצניות. האמירות מפתיעות במיוחד כשהן באות מתוך חברה שמרנית, הקנאית מאוד לסגנון הדיבור ולצורת האמירה, ובעיקר לכיבוד הזולת.

במרוקאית למילה 'פתגם' יש מספר מילים נרדפות במרוקאית. 'קּוּוָ'אלִייָ'א' היא אמירות חוכמה, וברבים 'קּוּוָ'אלִייָ'את', שילוב לטיני בין qualis (דומה ל-, בעל משמעות כמו-), ו- qualitas (איכות). אלה הן אמירות חוכמה כלליות, ביטוי לניסיון החיים כמורשת וכחוכמת אבות. מילה אחרת היא 'מְתְלָא', משל, וברבים 'מְתְלָאת'. היא  קרובה למילה העברית משל, ומקורה כנראה מארמית, במה שקרוי 'מתלא אמרא', משלים היתוליים. המילה 'חְדִית' משמשת בדרך כלל במשמעות סיפור, מעשייה או חידה, אבל גם כאמירה של פתגם עם הטפת מוסר.

'כְּלָאם' פירושה אמירה, אבל לרוב הכוונה למילים בעלות משמעות כפולה,  מילים לא נעימות, מילים משובשות, מילים שפוגעות או פוצעות, מילים אכזריות, מילים המכילות סטירה חריפה ועוקצניות. זו למעשה ההגדרה של המילה 'מְעְנָא' שהיא המפתח להבנת הפתגם המרוקאי. פירושה המילולי של 'מְעְנָא' הוא פתגם עם כוונות. ברבים היא נקראת 'מְעָאנִי', מהשורש 'עְנָא', שמשמעותו לתת חשיבות, לטפל טיפול מיוחד ומעודן, לרמוז, להתכוון.

דובר השפה הממוצע השומע פתגם מרוקאי מגיב בחיוך, בדרך כלל חיוך נבוך, בבחינת "אני מבין את הפירוש המילולי, אבל לא בטוח במְעְנָא שבו". את הפתגם המרוקאי ניתן אמנם להבין ולהשתמש כמו כל פתגם אחר, אולם הוא למעשה עטיפה חיצונית, המסתירה מסרים של המְעְנָא.

ספר זה היה אמור להיכתב לפני חמישים שנה, כשבינינו עוד חיו אנשים שהבינו את השפה על בורייה, והשתמשו במְעְנָא כדרך לביטוי יום יומי. חומר כתוב כמעט ולא נמצא. לכל היותר אפשר לפגוש תרגומים שונים של הפתגמים במשמעותם המילולית הראשונה. בימינו יש מעטים השולטים במְעְנָא. הדובר הממוצע של השפה המרוקאית מתקשה להבין את המְעְנָא. דוברי השפה מתמעטים, אלה ששולטים בשפה על בורייה נעלמים. התחושה היום היא, שלמרות שלכל פתגם יש את המְעְנָא שלו, חוסר ידע מעמיק בשפה משאיר חלל ריק בהבנת הכוונות האמיתיות של הפתגם. כאשר פונים לזקני העדה ושואלים מדוע הפתגם המדובר הוא מְעְנָא, מקבלים בדרך כלל כתשובה כי "זה פתגם לא יפה", כלומר גס או בוטה; או "זה פתגם רע", כלומר עוקצני ונקמני. על השאלה מדוע הוא כזה מקבלים ציטטה מפתגם אחר שמבהיר את המסר החבוי במְעְנָא. דוגמא בולטת היא פתגם מפורסם (756):

‏"הולכת למנתה, וחוזרת עם זעתר"

מָאסְיָ'א בְּ-פְלִיי'וּ, אוּ זָ'איָ'א בְּ-̃זְעְטָא̃ר. 

זהו פתגם תמים לכאורה, הנאמר על אישה המשוטטת אצל שכנותיה ומבקשת דברים כתירוץ ליציאה מהבית. על פתגם זה ייאמר שהוא "לא יפה". על השאלה מדוע, מקבלים פתגם אחר (757):

 "הלכה הגברת לכוסברה, חזרה בשבעה חודשי הריון"

מְשָאת לָאלְלָא תְזִ'יבּ לְ-קְּזְבּוּ̃ר, זָאת חְבְּלָא סְבְּע סְהוּ̃ר

גם לפתגם זה יש את המְעְנָא שלו,  המובילה לפתגם אחר. גישה זו, למרות הקסם, החוויה והעניין של שרשרת פתגמים אינה נותנת מענה כיצד מפצחים את המסר מתוך הפתגם המרוקאי. המעוניין בתבניות לשונית לפיצוח המענא המרוקאית מוזמן לעיין בנספח לספר זה בפרק הצופן של ה"מְעְנָא" המרוקאית.

למרות שהמסרים הסמויים הם לב הפתגם המרוקאי, רובם איבדו את משמעותם ההיסטורית. חלקם התעוותו במעבר בין הדיאלקטים השונים של השפה, וחלקם פשוט לא מעניינים. נדמה שמסרים בתחום סודות חקלאיים, הפעלת פועלים בחוות חקלאיות, ניהול מכולת, ושאר העיסוקים מעניינים פחות. אולם כל מי שמתעניין בפתגמים המרוקאיים חייב להבין שהנוסח המשונה מסתיר מסר אחר. וכמו שפתגם 125 מדגיש:

הרמז לפילגש, וההתחייבות לבעלת הבית

לְ-מְעְנָא לְ-זָ'ארִייָ'א, אוּ לְ-כְּלְמָא לְ-מוּלָאת ̃דְ-̃דָא̃ר 

מסתיר בתוכו מסרים סמויים כמו: הפתגם ליום-יום, ולכל מה שמכיל דברים נסתרים וגם: הפתגם ליום יום ואמירה כפולה לבעל הנקמה. אבל בעיקר הפתגם לשגרה ולכל מה (שדרוש) להונאה.

אכן הפתגמים המרוקאים מלאים בהונאה של כוונותיהם. אולם רוב דוברי השפה לא מודעים לכוונות ומתייחסים לפתגמים כפשוטם. הכוונות הסמויות הם נחלתם של מעטים.

לספר זה נבחרו למעלה מאלף פתגמים מתוך בסיס נתונים של שלושת אלפים פתגמים. בספר חולקו הפתגמים לפרקים לפי הנושאים שנובעים מהכוונות הפשוטות של הפתגמים. בכל פרק הפתגמים מוצגים עם התרגום העברי ולאחריו הנוסח המרוקאי של הפתגם לרוב הפתגמים  יש הסבר תוך הדגשת עיתוי האמירה ולחלק מהפתגמים מוצמד גם המסר הסמוי בפתגם.

לחלק גדול מהפתגמים ישנם הפניות לפתגמים מקבילים ממגוון שפות העולם תוך דגש על פתגמים בעברית ובארמית, לטינית וספרדית. לעתים נדירות יש פתגמים המתורגמים ישירות משפות אחרות אבל בעיקרון המרוקאים לא אוהבים לתרגם פתגמים. דוגמה יוצאת דופן היא הפתגם העברי "הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי" (תנחומא מקץ י') . במרוקאית הוא נשמע כמעט כמו בעברית (900):

הלך הדלי, ובעקבותיו החבל: מְשָא דְלוּ, תְבְּעוּ לְ-חְבְּל‏‎‎‏.‏

אפשר כאן להתייחס לטפל שנגרר אחר העיקר, אך לרוב הפתגם מתייחס לאדם הנגרר אחר התנהגות של אחר, ולפעמים גם לצאצא הדומה להוריו.

השינוי הפנימי שנעשה בתרגום מבליט את הגבר כסמל לדלי. כל הכלים שיש להם ידית או ידיות אחיזה, בכל הפתגמים המרוקאים הם סמל לגבר. החלק השני הוא 'חְבְּל', חבל אבל גם כפועל של הריון. ולכן: הלך הגבר, ובעקבותיו בא ההריון.

רוב הפתגמים בשפות השונות המצוטטים בספר כמקבילים לפתגמים המרוקאים הם מקבילים באלמנטים המילוליים. לחלק מהפתגמים יש גם כוונות מקבילות. לעיתים מובאים פתגמים מקבילים הנראים לכאורה שונים ממרוקאית, אבל למעשה הם המקבילה האמיתית. הדבר מתבטא במיוחד בפתגמים מן הלטינית הוולגרית ומהספרדית העתיקה. בחלק מהם יש מסרים סמויים, הייחודיים כל כך לשפות עתיקות, והמבליטים את הקשר הדו-סטרי שבין השפות. כזה הוא הפתגם הבא (376):

כספך מטהר זוהמתך: פְלוּשְכּ י'כְסְסְלוּ כְּפְפוּסְכּ. 

הפתגם קרוב לפתגמים העבריים: כסף מטהר ממזרים (קידושין עא) וגם: הממון מכסה את הבושת ("מעבר יבוק", יד), ומולם הפתגם הספרדי העתיק: 

"בשר של בעלי נוצה מסיר קמטים מהפנים"

 (Carne de pluma, quita del rostro la arruga).

נראה שאין שום קשר בין הפתגם הספרדי לפתגם המרוקאי. אולם המסר הסמוי בפתגם המרוקאי הוא:  הפרגית מסירה סימנים מהפנים

'י'כְסְסְל-וּ' ירחצו, יטהרו אבל 'י'כְסְסְ-לוּ' יפחיתו, יחסרו. 

'כְּפְפוּס' פירושו זוהמה אבל גם סימנים על הפנים. 'פְלוּש' הם כספים,  אבל 'פְלְלוּס' היא פרגית, תרנגולת צעירה. זהו רמז למנהג עתיק יומין בתחום האיפור, שבו שומן מרק העוף שימש כקרם להסרת כתמים מהפנים. נראה שהפתגם הספרדי הפריע למחברי הפתגמים המרוקאים, ולכן הוסיפו את הפתגם הנגדי כדי לסתור את האמירה הספרדית:

‏הפנים עושים כסף, אבל הכסף לא עושה פנים‏‎‏

אוּזְ'ה תָא י'עְמְלוּ לְ-פְלוּס, אוּ לְ-פְלוּס מָא י'עְמְלוּ אוּזְ'ה‎‎‏

כשהמסר הוא: הפנים עושים כסף, אבל הפרגית לא עושה פנים‏‎‏.

ולסיום, אזהרה לקורא. ניתוח הפתגמים נעשה ברובו ברמה המילונאית, וככזה יש להתייחס אליו בעירבון מוגבל. אמנם חלק מהניתוח נעשה בעקבות משחק השרשרת, שבו המְעְנָא המוסברת תוך ציטוט פתגם אחר, אבל הקוראים מוזמנים להפעיל ביקורת, וכמו שהפתגם (1065) אומר:

"אם המספר אוויל, יהיה המקשיב הגיוני. 

אִילָא כָּאן מְחְדְדְת הְבִּיל, יְ'כּוּן מְתְ̃סְנְת עָאקְּל.

או בשינוי קל: אם הכותב אוויל, יהיה הקורא הגיוני,

והמסר הסמוי הוא: "אם המספר אוויל, יעשה המקשיב בושות למספר".