מעגל השנה-חגים ומועדים עבריים במרוקו

^{מאת: אברהם אביזמר מתוך הספר "מרוקו-המדריך למטייל"}^{© כל הזכויות שמורות למחבר}

אין בישראל קהל המרבה בחגיגות כעדה המרוקנית. מלבד חגי ישראל הרגילים: פסח, שבועות, ראש השנה, סוכות, חנוכה ופורים – מרבים יהודי מרוקו בחגים והילולות משלהם. חלקם חגים הקשורים לאירועים מעברן של הקהילות, חלקם הילולות על קברי צדיקים וחלקם חגים שמקורם אינו ידוע. אך בין אם זהו חג מסורתי או חג מקומי, המכנה המשותף לכולם הוא הרצון לשמוח ולשמח ולהיות ביחד – עשירים ועניים, בני משפחה וידידים, קרובים ורחוקים. ואין דרך טובה יותר להגיע לכך, מאשר דרך מאכלי המטבח המרוקני העשיר ורב הדמיון. דרך המשקה, הניגונים והריקודים וכמובן – הפיקניקים בחיק הטבע.

גם בחגים "כבדים", שנחוגו בקהילות אחרות בכובד ראש ובדקדקנות מרובה, בקהילות מרוקו נוספה אליהם תמיד קריצת עין של שובבות, כמו הפיוטים שהושרו בניגונים מיוחדים בין התפילות, או מנהג התזת המים ביום מתן תורה וכיוצא באלה, מנהגים של הרפיית מתח ושמחת חיים.

בדרך כלל לא היו הבדלים מהותיים במנהגי החג בין עדות ישראל, שהרי מנהגי החגים ומשמעותם נקבעו בספר הספרים. ההבדלים בין העדות היו רק בסגנון ובהשפעת הארץ בה חיו. לכן לא נפרט את כל מנהגי החגים, אלא רק את אלה המיוחדים לעדה המרוקנית.

ראש השנה

ראש השנה אצל יהודי מרוקו היה, בראש ובראשונה, חג של תקוות וסמלים. תקווה שהפרנסה תהיה בשפע, שיולד בן בכור, שהיבול יעלה, שהחיים יהיו טובים יותר. וכיצד מקווים לטוב אם לא בעזרת תפילות ומאכלים ממטבחה של עקרת הבית המרוקנית?

סדר היום החגיגי של ראש השנה אינו שונה בהרבה מזה של חגים אחרים, שעיקרם – תפילות בבית הכנסת, סעודות חג משפחתיות, פיוטים וביקורי קרובים וידידים. אלא שבראש השנה זוכים המאכלים המוגשים לשולחן הערוך לתפארת, לסמלים רבי משמעות:

הלחם העגול המונח במרכז השולחן מסמל, כמובן, שנה טובה ומתוקה. גם תפוח העץ הטבול בדבש מסמל תקווה, הרימון מבשר "שירבו זכויותינו כגרגירי רימון", הסלק "שיסתלקו אויבנו" והדלעת המבושלת בסוכר וקינמון מסמלת את שפע הפירות הצפוי לנו. הדג המסורתי הוא סמל לפוריות, וראש הדג או ראש של כבש מבטיחים "שנהיה לראש ולא לזנב".

יום הכיפורים

יום הכיפורים, מלבד שהיה יום של צום ותפילה וחשבון נפש, היה גם יום של כפרות. בערב החג נהגו יהודי מרוקו לסובב תרנגול מעל ראשו של כל בן זכר במשפחה ותרנגולת מעל ראשה של כל בת, תוך אמירת פסוקים מסוימים בצירוף המילים המוכרות: "זו חליפתך, זו תמורתך, זו כפרתך. תרנגול (או תרנגולת) זה ילך למיתה ואתה תזכה לחיים ארוכים".

על-פי הנוהג, לאחר שהעוף המסכן קיבל על ראשו את כל קללותיהם וחטאיהם של בני המשפחה, הוא נשחט וניתן במתנה לעניים, או נפדה בכסף שחולק לעניים.

מנהג הכפרות, שהחל כנראה בתקופת הגאונים, זכה בכל הדורות למתנגדים רבים, בעיקר בחוגי הרבנות האירופאית, אך הוא נשמר באדיקות רבה במרוקו, עד שאפילו משפחות עניות שבעניות לא ויתרו על קנייתו של תרנגול הכפרות לבני המשפחה, בכל הדורות.

סוכות ושמחת תורה

בני ישראל בכל התפוצות הקימו את סוכותיהם מחומרים שהטבע נתן במקומותיהם. במרוקו היו אלה בעיקר קני סוף וערבי נחל שצמחו על גדות הנחלים.

ארבעת המינים נרכשו, בדרך כלל, אצל השכנים הערבים, אך כל השאר – השולחן הערוך, הנרות, יין הקידוש ובעיקר –המאכלים שאין להם אח ורע במטבחי קהילות ישראל, היו כולם על טהרת תוצרת הבית. בפינת כל סוכה המתין כיסאו מרופד הקטיפה של אליהו הנביא. גם ליל סוכות, ליל "הושענא רבא", הוא ליל שימורים שבו עורכים "תיקון" בבית הכנסת וקוראים כל הלילה בספר "דברים", ב"תהילים" ובפרקי ה"זוהר" המשולבים בהקפות ומפעם לפעם במנות כיבוד, כדי לשמור על ערנות המשתתפים. רק עם שחר מסתיים התיקון וכל איש פונה אל ביתו.

ערב שמחת תורה היה יום של הילדים, אשר באו לבית הכנסת בשמחה בלווית הוריהם בבגדיהם הטובים, ובידיהם חנוכיות שהתקינו בעצמם מקני סוף. בית-הכנסת קושט בשטיחים ססגוניים, אשר הושאלו לכבוד יום שמחתה של התורה על-ידי נשות הקהילה. אליו נאספו כולם לתפילת החג, שלאחריה הוצאו ספרי התורה והחזן פצח בשירת "בזכות תורה הדורה" כשהקהל עונה לו במקהלה. האבות הרכיבו את בניהם הקטנים, שחנוכיותיהם הדולקות בידיהם, ויוצאו לשבע הקפות של שירה וריקודים, המלווים כל העת במטר של סוכריות ומי ורדים, היורד עליהם מכיוון עזרת הנשים.

חינגת ההקפות חוזרת על עצמה ביום שמחת תורה עצמו וכמו בערב קודם, היא מסתיימת בסעודת חג, שתייה כדת ופיוטים בבית או בבית קרובים או ידידים. כמו בימי חול המועד פסח, גם ימי חול המועד סוכות מוקדשים לביקורים, טיולים ובילויים משפחתיים, ולהחלפת מתנות עם קרובים וידידים.

לחם של פורים-מרוקו חנוכיה ממרוקו

חנוכה

ייחודו של חג החנוכה בקהילות מרוקו היה אולי בחנוכייה עצמה, שהייתה בדרך כלל עשוייה פליז ומראיה כמבנה ספרדי-מורי, המאפיין את הבנייה שהייתה נהוגה במרוקו ובדרום-ספרד בימים שהייתה בשליטה מוסלמית. במקרים רבים צורפו למבנה מרכיבים סמליים המבטאים את בית המקדש או המזבח, שלזכר חנוכתו וחידוש העבודה בבית המקדש נחוג החג.

ילדים יהודים להסוות בטנג'יר בפורים 1915.- תמונה באדיבות רונלד בן זקן המאמר מתוך הספר
"מרוקו-המדריך למטייל"-אברהם אביזמר

פורים

לחג פורים, שעיקרו – הצלתה של הקהילה היהודית מידי צורריה – הייתה משמעות מיוחדת במרוקו. ההיסטוריה היהודית במרוקו מלאה צוררים שביקשו להשמיד את קהילות ישראל ולהשפילן, ולכן, גם רבים במרוקו חגי פורים מקומיים. חגים המציינים את הצלתה של הקהילה בעיר זו או אחרת מידי צורריה.

כזהו, למשל "פורים דל מעגאז", אותו חגגו יהודי מאקנס לציון הצלתם מידיו של מארבוט – מטיף דתי קיצוני – בשם פילאלי אל-מעגאז, אשר ב- 1862 התמרד בצבא המלך ועלה בראש צבא מאמיניו על הבירה מאקנס. כדי להלהיב את חיליו הוא הבטיח להם כשלל את שכונת היהודים ואת נשיהם ובנותיהם. אך לא הרחק ממאקנס הצליחו סוכני המלך להפתיע אותו ואת אנשיו ולהרגם. את ראשיהם של המתמרדים הם הביאו, תקועים על חודי חרבותיהם, לבירה. כדי להשפיל עוד יותר את המנוצחים, נתנו אנשי המלך ליהודים לתלות אותם מעל המגדל הגבוה בעיר. את יום הצלתם חגגו יהודי מקנאס במשך שנים רבות כ"פורים של מעגאז".

יהודי תנג'ה ומוגאדור חגגו פורים משלהם בכל כ"א באב, לציון הצלתם מהפגזות הצבא הצרפתי ומהתקפותיהם של שבטים ברברים מתמרדים ב- 1844. שתי הערים כמעט נחרבו, אך הקהילות היהודיות שבהן ניצלו.

אך על כול הפורים המקומיים ניצח חג הפורים הגדול. לקראת החג נהגו הילדים להכין בובות של המן וזרש אשתו ושל עשרת ילדיהם, כדי שיוכלו להעלותם באש בשיאן של החגיגות. בערב החג התכנסו הגברים במשפחה בבית הכנסת לקריאת המגילה ותפילת ערבית חגיגית. כאשר שבו האבות ובניהם הבייתה, ציפה להם השולחן המסורתי מקושט בנרות צבעוניים ופרחים, ועמוס במעדנים כיד המלך.

בדרום מרוקו הייתה המנה העיקרית "קוסקוס מגילה" –מנת קוסקוס עם עוף. באזורים אחרים הייתה המנה העיקרית – עוף עם גמבה ועגבניות, ותמיד – עם הרבה דברי מאפה: עוגיות מטוגנות בדבש, עוגת "כבזה די פורים" או "ביוזה" – מאפה שמוכנסות בו ביצים בקליפתן, המהודקות ברצועות בצק, או עוגיות אזלג בצורות שונות ומשונות שניתלו יחדיו בחדרי הילדים או נארזו בצלחות גדושות, כמשלוח מנות לקרובים וידידים.

בקהילות רבות נהגו להתאסף בליל פורים סביב מדורות גדולות, לאכול ולשתות ולהשמיע פיוטים ושירים, וכטוב ליבם של החוגגים במשקה, החלו להתחרות ביניהם בקפיצות מעל למדורה. בדרום מרוקו העמיסו האימהות מטעמי עוף ופירות ודברי מאפה בסליהם של ילדיהן, שיצאו בצהלות ותחפושות לפיקניקים בחיק הטבע.

חג הפסח

חג החרות, החג החשוב ביותר לכל יהודי בגולה, זכה גם במרוקו ליחס מיוחד. ההכנות לחג החלו כבר במוצאי כיפורים. הבית, כמו הטבע, עבר תהליך של התחדשות. הריהוט והכלים הוצאו החוצה, קירות הבית סוידו ופינותיו נוקו מכל שאריות החולין. כל רהיט ופריט זכה למירוק או צביעה בטרם הושב למקומו. כלי האוכל הוכשרו והכלים המיוחדים לפסח הוצאו ממחבואם בארון או בעליית הגג וצוחצחו. ובעוד אם הבית ובנותיה עוסקות בהכנת הבית, יצא אבי המשפחה אל הכפר כדי לקנות מן האיכר הערבי חיטה נקיה, שמן זית טהור לבישול וכבש שיובא לחצר וימתין בה – לשמחת הילדים – עד שיהפוך לסעודת החג.

את היין לחג ואת הערק הכין בעל הבית בעצמו, או קנה אותם אצל יהודי אחר, כי הרי יין שנגע בו גוי הופך ל"יין נסך" האסור בשתייה.

את הפירות, הירקות והדגים קנה אבי המשפחה רק ימים מעטים לפני ערב החג. את החיטה ניקו וטחנו בזהירות רבה, כדי שתהיה ראויה לכך שיכינו ממנה את הקמח למצות. את המצות עצמן אפתה אם הבית מעיסת בצק ללא כל תוספת של תבלין או מלח, כדי למנוע תפיחתן. לאחר שלשה את הבצק וחוררה אותו בגלגל מסומר, הכניסה את "עוגת המצה" העגולה והרחבה אל תנור החימר – ה"פרינה" – שנבנה במיוחד לקראת הפסח (ואשר יהרס בסיומו). בכל יום נאפו מצות טריות, כדי לשמור על רכותן וטעמן הנפלא (כשהן מרוחות בחמאה).

האם ובנותיה היו שקועות בקדחת תבשילי החג. הרי צריך לקלף כל גרגיר של פול כדי שטעמו של מרק הפסח – "מארק די פיסח" – יהיה כטעם האביב. צריך גם להקפיד במילוי הבשר בארטישוק או במילוי השקדים, ותבשיל הזיתים עם בשר הודו, ותבשיל הלשון של הבהמה בצלפים – "קפאר". צריך כמובן להשגיח שה"מעקודה" או ה"מחאמאר" – פשטידת תפוחי האדמה המסורתית – לא תצא מלוחה מידי ולטבל בדיוק במינון הנכון את מנות הסלטים, ועוד כהנה וכהנה.

האב והבנים, בינתיים, הכינו את ה"סינייא די פח", צלחת הפסח המעוטרת והעשויה פליז. בכמה מקהילות מרוקו נהוג היה להכין גם קערת מים עם דגיגים חיים, אולי כסמל לנס חציית הים של בני ישראל בצאתם ממצרים.

מבצע ההכנות מסתיים בי"ד לניסן, ליל בדיקת החמץ. הבית כולו מבהיק ואומר חג.

ליל הסדר עצמו, כמו בכל עדות ישראל, הוא "השבת של כל החגים", שבו מסבה המשפחה המורחבת סביב שולחן הסדר המהודר. אבי המשפחה יושב בראש השולחן ומנצח על ה"סדר". תחילה מקדשים על היין בנוסח עתיק שמקורו בימי הגאונים. כאילו על-פי צו נעלם, השירה גוברת לפתע כאשר הגיעו המסובים ל"אתמול היינו עבדים היום בני חורין", והגיעה לשיא ב"לשנה הבאה בירושלים הבנויה". האב הניף את קערת הפסח וסובבה מעל לראשו כשכולם שרים "בבהילו יצאנו ממצרים א' לחמא ענייא בני חורין יאלאלאלא" ולאחר מכן, לפי הסדר, מעל ראשי כל בני המשפחה, מגדול ועד קטן. סעודת החג, הקריאה בהגדה, השירה והפיוטים נמשכו עד לשעות המאוחרות של הלילה, וכאשר נראה היה כי הקטנים נוטים להירדם, סיפרו להם כי מעבר לדלת שנשארה פתוחה עבור אליהו הנביא, עלול להיכנס בכל רגע השד הנורא "סיפוק", שאהבתו העיקרית היא – לפגוע בילדים ישנים. בדרך כלל די היה באיום זה כדי להשאיר את הקטנים ערים עד סוף הסדר.

עם סיום קריאת ההגדה נהגו הגברים במשפחה להניח מקלות על כתפיהם ולצאת בחיפזון מהבית "כאילו הם יצאו ממצרים".

תפקיד סמלי חשוב יש גם לאפיקומן ב"יציאת עם ישראל מעבדות לחרות". יהודי מרוקו מאמינים, כי באפיקומן טמונה סגולה למניעת סערה בים, ולכן כל אחד מבני המשפחה היה נוטל עמו חתיכה מהאפיקומן כסגולה ליום שבו ייצא לארץ האבות. במקומות רבים נהגו להשליך את חתיכת האפיקומן לים במוצאי החג.

ימי חול המועד הם קודש לטיולים, ביקורי קרובים וידידים ובילויים משפחתיים, המגיעים לשיאם ביום השמיני של פסח, בחג המימונה.

מימונה

"חג" המימונה נחוג בכל העדות, שבאו מצפון אפריקה (ארצות המאגרב) - מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. החג מתקיים במוצאי שביעי של פסח - איסרו חג של פסח.

מקור השם מימונה:

שני מקורות יש לשם החג- "חג המימונה", ואלו הם:

אמונה (1) ומימון (2).

אמונה (1): מימונה מתוך אמונה. נאמר במקורותינו "בניסן נגאלו אבותינו, ובניסן עתידים בני ישראל להיגאל". על אף שחלף, עבר לו, חג הפסח ולא הייתה גאולה לעם ישראל. אנו, כך אומרים יהודי המאגרב דבקים באמונתנו, ומצפים לביאת משיח צדקנו. אם לא השנה אז בשנה הבאה, ובעתיד הקרוב ובימינו, אכי"ר!

מימונה= מימון (2): שיבוש של השם (בן) מיימון (רמב"ם), ש-עפ"י המסורת אביו נפטר באסרו חג של פסח. אגב, שנת התשס"ה (2005) עמדה בסימן 800 שנה להסתלקותו של הרמב"ם – גדול היהודים בכל הזמנים, שעליו נאמר "ממשה ועד משה לא קם כמשה".

ליל המימונה ב - "דבדו"

"דבדו" - עיירה מרוקנית, הקרויה גם עיר הכוהנים, הנמצאת בצפון מזרח מרוקו, שבה נהגו לחגוג את המימונה באווירה משפחתית חמה. האימא הייתה נערכת לקראת המימונה שבועות רבים לפני החג. היא הייתה טורחת בהכנת כל הנדרש, החל מדברי המתיקה וכלה בהכנת הכלים הנאים תוך מירוקם וצחצוחם, הצגת השטיחים לראווה - שטיחים העשויים צמר מעשה ידיהם של "אומנים" מקומיים, בעיקר ברברים. עם צאת החג (הפסח), ועוד בטרם ישובו בני המשפחה מבית הכנסת לאחר תפילת ערבית חגיגית, בעלת הבית ערכה את השולחן. פרסה מפה עשויה תחרה בצבע לבן, כמובן. הדליקה שני נרות, שהונחו על גבי פמוטים עשויים נחושת, גבוהים במיוחד, וממורקים היטב. סביב השולחן פוזרו שיבולים ירוקים, פולים טריים וירוקים ופירות העונה (הכול על מנת לסמל את השפע, שעתיד הקב"ה להעניק לנו), נענע ירוקה וטרייה ועוד מיני תבלינים חיים המפוזרים על השולחן הגדול, מבחינת שלא יראה חלל ריק על השולחן. וכן צלחת אחת גדולה של קמח ועליה שני דגים טריים (על מנת לסמל פוריות של אם הבית ובנות המשפחה), כד חלב וצלוחית של דבש (כמאמר הכתוב בשיר השירים "דבש וחלב תחת לשונך"), וכן מינים רבים של דברי מתיקה העשויים בעיקר מפירות וירקות מסוכרים (אני באופן אישי אהבתי, ואוהב מאד חצילים קטנים ומסוכרים. לאימא שלי - חנה ז"ל, ואחותי ציפורה יש הרבה מה לספר על כך!!!). פירות יבשים, שקדים וכמובן איך אפשר בלי המופלטה (מעדן עשוי בצק המוגש עם חמאה טרייה חלב ודבש!).

אבי המשפחה והבנים שבים לבית, נערכת הבדלה כהלכתה, פותחים את דלתות הבית לרווחה, מקבלים את האורחים והשכנים הרבים (גם אלה הערבים), ומברכים איש את רעהו בברכת "תרבחו ותסעדו ותפרחו" שמשמעם תצליחו, יצלח מזלכם, תזכו ותשמחו.

בקהילת דבדו נהגו לקרוא בערב החג את ספר "משלי" (בשל דברי החוכמה והמוסר שבו). הקריאה נעשתה בקול רם ובהתאמה (בטעמי המקרא!. יש שנהגו לקרוא את "פרקי אבות" (מאותן סיבות).

אבי המשפחה היה מגיש לרעייתו תמר ממולא בשקד הטבול בחמאה ודבש, ומאחל לאשתו את כל הטוב, ושיתמלאו כל משאלותיה לטובה. אחר כך היא הייתה עושה אותו דבר לבעלה ולכל בני הבית והאורחים הבאים בצל קורותיהם. יש לזכור שלמימונה לא מזמינים, וכל הדלתות של יוצאי צפון אפריקה פתוחות לקבל כל אדם יהודי ואחר (גם כיום!).

עוד נהגו, שאבי המשפחה היה מברך את בניו ובנותיו ואת כל הבאים בצל קורתו. מניח את ידיו על ראשם ומברכם: "שאו ברכה מאת ה' יתברך, שהוא אדון האדונים, ו.. 'הנותן ליעף כוח'. יברך ה' חילכם, ופועל ידכם תרצה, לאורך ימים ושנים ובכל אשר תפנו תשכילו ותצליחו. ותקוים בכם הברכה המשולשת בתורה, ככתוב: 'יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה' פניו אליך וישם לך שלום'. אכי"ר!. ומסיים ב - "תרבחו ותסעדו" (תצליחו ותזכו).

האימא ובנותיה הבוגרות היו מנצלות כל רגע על מנת להכין בזריזות רבה מופלטות חמות המוגשות כשהן מרוחות בחמאה וטבולות בדבש. בדבדו, אגב, קראו למופלטות "מזואוזין" (נשואים), משום שהן הוגשו בזוגות, כאשר הכוונה היא, שוב, להראות שפע. הילדים הרבו לבקר אצל קרובים ושכנים על מנת לזכות באהדתם וליהנות ממטעמיהם. וגם היו זוכים לכמה דירהמים (מטבעות) כדמי כיס... פיהם, של הילדים, היו מלאים, נוסף על הממתקים באיחולים להצלחה ובריאות מאת ה' יתברך.

לקראת שעות הלילה המאוחרות, כאשר זרם האורחים פסק, התפנתה בעלת הבית להכין את ה"לכמירא" השמרים להכנת הלחם (החמץ) ביום שלמחרת. היא עשתה זאת בחרדת קודש ובתפילה שהברכה, ההצלחה, השפע והפוריות ישרו תמיד בבית הזה, ובבתי היהודים כולם בכל מקום שהם!!!.

מימין לשמאל רבי שלום משאש, רבי ברוך טולידאנו, רבי חיים משאשחג השבועות

ליל חג מתן התורה היה ליל שימורים בקהילות מרוקו. בבתי הכנסת התאספו הגברים ל"תיקון ליל השבועות", לזכר ליל מתן התורה שבו היו בני ישראל ערים כל הלילה בציפייה לבוא התורה. התיקון, שחובר בצפת במאה ה- 16, כולל קטעים מהתורה שבכתב ובעל פה, מזמורי תהילים, מגילת רות ופרקים מספר הזוהר.

ביום החג, בשעת הוצאת ספר התורה, נהגו לקרוא ב"כתובה של חג השבועות" שחיבר ר' ישראל נג'ארה ועניינה התנאים שבין החתן – הוא ישראל – והכלה, שהיא התורה. בתפילת מנחה קראו בבתי הכנסת את "האזהרות" – אותם פיוטים נפלאים שכתב ר' שלמה אבן גבירול (הרשב"ג), הכתובים על-פי סדר האלף-בית ומונים את תרי"ג המצוות שבתורה (תרי"ג = אזהרות בגימטרייה). בתחילה מוקראות 365 מצוות ה"לא תעשה" ולאחריהן 248 מצוות ה"עשה". כל אחד מהמתפללים קורא פסוק בתורו ומי שנופל בגורלו להקריא את ה"אזהרה", נגזר עליו כי בצאתו מבית הכנסת ימתינו לו המתפללים וישפכו עליו דליים של מים, כדי לקיים את הפסוק: "ושפכתי עליכם מים טהורים וטהרתם". מסורת רטובה ועליזה זו הייתה רק פתח ל"מלחמות מים היתוליות", שנערכו בין הגברים, לאחר סעודת הצהריים, בסמטאות ה"מלאח" (הרובע היהודי). מנהג זה היה כל-כך מושרש, עד שפותח אפילו כלי מיוחד להתזת מים – ה"בתיתו" – שפעל כעין זריקה או משאבת בוכנה שדחסה את המים דרך חור התזה צר. לדעת החוקרים, מנהג זה, המיוחד ליהודי מרוקו, מקורו בחגיגות המים שעורכים כמה משבטי הברברים באותה תקופה ממש.

חג השבועות הוא חג של "דבש וחלב תחת לשונך", כדברי שיר השירים, אך גם מאכלי בשר אינם חסרים בו. בקהילות רבות במרוקו נהוג היה לשמור מצות מפסח ולהגישן בחג השבועות יחד עם "הרייב" – מעדן חלבי שהוחמץ. היו קהילות בהן נהגו לטבול את המצה (המסמלת את יצר הטוב) בדבש (המסמל את התורה). בקהילות אחרות נהגו לאכול מצה מטוגנת בדבש וכן תבשילי זיתים בבשר וקוסקוס חלבי.