התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה

התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה

פרק נבחר מהספר "מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה" (עמ' 3-5)

^{מאת: פרופ' אהרן ממן © כל הזכויות שמורות}

המרקם הלשוני שנוצר בפיהם של יהודי מרוקו, וכמוהם גם שאר יהודי צפון אפריקה, הוא תוצאה של התהפוכות ההיסטוריות שאירעו אותם במהלך אלפיים שנות ישיבתם שם. כיבוש בתר כיבוש של הארץ בידי עמים שונים הטביעו חותם ועוד חותם על לשון המקום בכלל ועל דיבורם של היהודים בפרט. תחילה דיברו תושבי האזור להגים שונים של הברברית. לימים נכבשה הארץ בידי הרומאים ואלו הנחילו את לשונם ליושביה. במאה השביעית באו הכיבושים הערביים והסבו את לשון יושבי הערים לערבית, אף היא בלהגים שונים. בתקופה מאוחרת יותר כבשו התורכים את הארצות המזרחיות של צפון אפריקה ואף שלא הצליחו לעקור את לשון יושביהן, הטביעו עליהן את חותמם. לאחר מכן כבשו הספרדים חלקים מרצועת החוף הצפונית והמערבית של מרוקו, והפורטוגזים – ערי חוף דרומיות יותר. במאה התשע עשרה היה זה תורם של הצרפתים. משקעים של הלשונות הללו נוכחים בערבית המדוברת בצפון אפריקה עד עצם היום הזה.

אשר ללהגי המוגרבית־היהודית, מלכתחילה החזיקו יהודי צפון אפריקה בלשון התרבות שלהם מקדמת דנא, העברית, ובמדה מסוימת גם הארמית. בכך לא היה מצבם הלשוני שונה משל שאר תפוצות ישראל, והרי ההסתגלות הלשונית של היהודים נעשתה סימן היכר תרבותי מובהק. המרכיב העברי־ארמי נוסף דרך קבע לכל לשון או לשונות שנאלצו היהודים לאמץ מזמן לזמן. מכאן שהיו שרויים תמיד בדיגלוסיה – שפה כלשהי לדיבור ועברית וארמית לתרבות ולדת.

נתונים אלו נוצקו לנתוני המוגרבית הכללית על בליל משקעיה, והמציאות הלשונית של יהודי צפון אפריקה מזמנת אפוא לבלשן ולחוקר התרבות כר נרחב להתבוננות, לעיון ולניתוח. נזדמנו כאן לשונות במגע הן בכל תקופת לשון בפני עצמה, הרובד הסינכרוני, הן לאורך ההיסטוריה, הרובד הריאכרוני. מציאות לשונית מרתקת זו, שאני עצמי חייתי אותה בדורי, כשם שאבותיי ואבות אבותיי חיו כיוצא בה בדורותיהם, על המגעים האופקיים והאנכיים המגוונים שלה, ועל המרקם הססגוני שלה, הם נושא הדיון של ספר זה.

בכרך זה מכונסים שלושה עשר ממאמריי בתחום לשונות יהודי צפון אפריקה, שצמחו מתוך עיון ומחקר במהלך שלושה עשורים (למן שנת ה׳תשמ״ד) ושהתפרסמו בבמות שונות. חלק מהמאמרים ממוקדים בהיבט ההיסטורי, חלקם בהיבט המתודולוגי, וחלקם טקסטואליים ולשוניים. בכרן שני מוקדים ראשיים, אחר ערבי ואחר עברי, ובכל אחד שערים ופרקים מתאימים. הפרקים מצטרפים למסכת שלמה ומובנית.

תחילה מוצגת המוגרבית היהודית על רקע הערבית היהודית הכללית, תוך דיון בייחודיה ובסובסטרט המגוון שהשפיע על עיצובה, למן הברברית, לשון של חלק נכבד מיושבי הארץ מימי קדם וער היום, דרך הלטינית של העידן הקדם־ערבי, ועד הספרדית והצרפתית בתקופה החדשה. דגש מיוחד הושם על היצירתיות הדינמית של הדוברים בכל רמות הלשון, ועל הניסיון לאפיין את טיפוסי היצירתיות הזאת, בכללם זה המבוסס על זיקת הדוברים למקורות ליטורגיים עבריים. כיוון שלפני כשני דורות עזבו הרוב המכריע של היהודים את צפון אפריקה ועלו ארצה, וחלק זעום היגרו לאירופה ולאמריקה הצפונית והדרומית, הדור האחרון של דוברי המוגרבית היהודית הולך וכלה. בעוד דור לא יהיו עוד דוברים ילידים של הלהגים הללו. על כן נידונה כאן גם שאלה לשונית־תרבותית הנוגעת לעתידה של המוגרבית היהודית.

היבט לשוני־תרבותי אחר של המוגרבית היהודית ייצגה לשון השרח שעמד מעמד ביניים בין לשון מדוברת ללשון כתובה, כי מחד גיסא הוא מתרגם את המקרא או טקסטים עבריים קלסיים אחרים ונוהה במדה רבה אחר לשון המקור, ומאידך גיסא עדיין ניכרים בו סממני הלשון החיה. כיוון שלשון השרח אופיינה כבר, במדה רבה במחקריו של פרופ׳ משה בר־אשר, לא נדרשתי כאן לאפיונה הכללי, אלא העליתי סוגיות הנוגעות לטקסטים ייחודיים, שרח ההגדה של פסח ותרגום מדרש עשרת הדיברות נוסח צפרו, שלשונן מייצגת קלסיציזם מלאכותי ובעיקר שהם עצמם מלמדים על השפעות תרבותיות חיצוניות, שאפשר לכנות איזוגלוסות־טקסטואליות. מאלפות במיוחד ההתפתחויות הספרותיות המקומיות בטקסט שכבר היה עשוי רבדים רבדים שנבנו לאורך ההיסטוריה.

גם בפרקי העברית הוצגו שני ממדים, שבעל פה ושבכתב.

בראשון נידון המרכיב העברי במוגרבית, ובייחוד בהתוויית דרך מתודולוגית לבחינתו ולזיהויו; כי בעוד שהמשקעים הלטיני והברברי ניכרים בעליל על רקע ההבדלים הטיפולוגיים שבין הלשונות השמיות לבין לשונות חם והלשונות ההודו־אירופיות, הנה העברית לא תמיד ניכרת על רקע הערבית באשר שתיהן לשונות שמיות. ככלל, הדיון הוא לשוני־תרבותי־היסטורי, ולא בלשני גרידא. בייחוד הודגש ערכו של המרכיב העברי כאחד משלושה ערוצים שבהם המשיכה העברית לקיים את חיותה כל ימי הגלות.

בשני הוצגו שש איגרות מליציות מופתיות שנכתבו במהלך המאה התשע עשרה, בלוויית מבוא היסטורי־ספרותי־לשוני נרחב ואפראט מבאר צמוד.

מלבד הדיון בסוגיות כוללות נידונו גם דוגמות של פרטי הלשון. הוצג דיון נרחב במילה ערבית שנעשתה מרכזית בתרבות הישראלית, ״מימונה״, ודיון על לשונות ה״ברכה״ במרכיב העברי בכמה מלשונות היהודים.

הצגת הפרקים הללו בכפיפה אחת מזמנת ספר עיון גם למי שאינם שולטים בלהגי הערבית המוגרבית, באשר יש עמו גם לקח בלשני כללי.

מתוך- נואיב'ו סילאבירייו איספאנייול, מאת יעקב ברוך, קונסטאנטינופלה תרפ''א - 1920-אתר האוני' העברית

התפתחויות לשוניות אצל יהודי צפון אפריקה מגירוש ספרד עד זמננו

דברי מבוא

הלשונות ששימשו את היהודים בצפון אפריקה—גלגולים שונים אירעו אותן מראשית התקופה שאנו דנים בה (1492) ועד אחריתה (1917). גלגולים אלו — חלקם הם תולדה של התפתחות טבעית המתרחשת בכל לשון באשר היא לשון, וחלקם קשורים קשר בל־יינתק בקורות הדוברים עצמם. כמה מיני שינויים וגלגולים עשויים לארוע אוכלוסיה באשר ללשונה או ללשונותיה בשטח גאוגרפי מוגדר ובפרק זמן נתון. ככל שקיומה של לשון ארוך יותר יש לצפות לשינויים גדולים יותר במצב הלשון המדוברת, ויש לשונות שבפרק זמן של אלף שנה, ואף פחות מכך, נשתנו ללא הכר, עד שאפשר לדבר לא על שני מצבים של אותה לשון כי אם על שתי לשונות נפרדות לחלוטין. התפתחות זו בלשון היא טבעית ועשויה להתרחש גם אם אוכלוסיית הדוברים זוכה ליציבות מדינית רצופה ומורישה את לשונה מדור לדור. ואולם משעה שפוקדים את האוכלוסיה זעזועים מדיניים וחברתיים, השינויים בלשונם נעשים מפליגים יותר.

הלשונות שהילכו בצפון אפריקה

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, בפרק הזמן שאנו דנים בו, סבלו זעזועים מסוגים שונים, דבר שהשאיר את אותותיו בלשונותיהן. כבר בפתחה של התקופה אירע שינוי דמוגרפי גדול ובעקבותיו נשתנה מצב הלשון. בשנת 1492 הגיעו לצפון אפריקה גלים גדולים של מגורשים מספור, מרביתם למרוקו ומיעוטם ליתר הארצות, והללו הביאו עמם את תרבותם ולשונם הספרדית והחזיקו בה כמאתיים שנה. מעתה נשמעו בערים רבות במגרב לא ערבית בלבד אלא אף ספרדית. בין המגורשים יש שידעו גם ערבית, אם למדו אותה בהיותם בארץ מוצאם —כך למשל ר׳ אברהם אבן זמרא הראשון. שהתיישב בסאפי. כשרונותיו של מגורש זה בלשון ובספרות הערבית באו לידי ביטוי במאורע בולט במשפחת המלוכה. ויש להניח שיודעי ערבית נוספים הגיעו בין המגורשים. יריעה זו סייעה להם מן הסתם בקליטתם הלשונית־החברתית בקרב היהודים הוותיקים במרוקו, ״התושבים״. אולם המתח ששרר בין החדשים מקרוב באו לבין הוותיקים בשל התחרות התרבותית והכלכלית ובשל המאבק על הנהגת הציבור, לא סייע להתבוללותם של המגורשים בלשון התושבים. לטמיעה מלאה לא הגיעו אלא צאצאי המגורשים בני הדור השביעי או השמיני — כך הסיקו החוקרים מהחומר הספרותי ששרד. דוגמה לכך יכולות לשמש תקנות ראשי הקהל בפאס, שנתקנו מראשית המאה השש עשרה ועד סוף המאה השמונה עשרה. רוב התקנות כתובות עברית ומיעוטן בקסטיליאנית, לגטובת המגורשים וצאצאיהם, או בערבית. והנה עד המאה השבע עשרה אתה מוצא גם תקנות בספרדית, ואילו משם ואילך פינתה הספרדית את מקומה לערבית ובה נכתבו התקנות שסימנן ק״ס עד קס״ד.

ויקיפדיה-מאת Bolter21

בקהילות מסוימות, בעיקר אלה שהיו שרויות תחת השפעת השלטון הספרדי, כגון בצפון מרוקו, או בקהילות שהמגורשים היו דומיננטיים, המשיכו צאצאי המגורשים לדבר ספרדית עד ימינו ממש. במקומות אחרים עשתה המזיגה התרבותית־החברתית את שלה ודוברי הספרדית ויתרו על לשון אבותיהם לטובת לשון המקום, המוגרבית. יש להניח שבעיצומו של תהליך המעבר נוצרו מצבי ביניים ובהם סיגלו הדוברים את הלשון החדשה אך הוסיפו לשמר גם את לשונם הישנה, והשתמשו בשתי הלשונות בנסיבות שונות. הווי אומר, הם היו שרויים בדיגלוסיה, דו־לשוניות.

הספרדית והמוגרבית אינן שתי הלשונות היחידות שהתרוצצו בצפון אפריקה. במאה השבע עשרה נוסף עליהן הניב האיטלקי של הליוורנזים. מהגרים יהודים מליורונו הגיעו לצפון אפריקה ובעיקר לערי החוף, תוניס, אלג׳יר וטויפולי. אלה שהגיעו לתוניס ייסדו קהילה משלהם ונתבדלו מהקהילה המקומית של ה״תואנסה״ (התוניסאים). ועז אמצע המאה העשרים עמדו בני קהילה זו בבדלנותם, שכן הם זוהו עוד כ״גורנים" או"גראנה״.

משקפת היתוך המילה בערבית במשקל הריבוי השבור ״פעאלה".

-----------------

^{הערת המחבר: ליוורנו כונתה ליגורנו (עד היום שמה באנגלית הוא Leghorn), ודוברי הערבית, שהתחילית ל׳ נתפסה להם כתווית היידוע, קיצורה ל״גורן״ ומכאן תואר הייחוס ״גורנים". הצורה "גראנה״}