סמל הַחֲמְשָׂה-אמת או מיתוס?
סמל הַחֲמְשָׂה-אמת או מיתוס?
מאת: עמרם בוסקילה - דיון מעמיק מתוך הספר "חג המימונה-הקשר בין רוח לחומר"
עמרם בוסקילה בספרו "חג המימונה-הקשר בין רוח לחומר" העלה על הכתב חיבור רחב ממדים ומקיף אודות הסיבות והטעמים לכל מנהג ומנהג בחג. החיבור מכיל מאמרים מגוונים וציטוטים מדברי חז"ל הקדמונים ועד ימינו תוך הצגת מחקרים שנעשו והתייחסותם של אנשי רוח ואקדמיה, אודות סמלי היום אשר סיבתם נשתכחה. בפרק ב' הוא מפרט, בין היתר, את הסודות והרמזים למטעמים והסמלים המונחים על שולחן החג. מתוך פרק זה הבאנו את הטעם לחמשה, המונחת אף היא על שולחן החג-באופנים שונים.
הרב שלמה משה עמר מעיין בספר חג המימונה הקשר בין רוח לחומר מאת הסופר עמרם בוסקילה
אחד הקמיעים הנפוצים ביותר הוא קמיע הַ"חֲמְשָׂה" (מלשון המספר חמש ולא "חֲמְסָה"). רבים האנשים, במיוחד ביהדות צפון אפריקה, אשר יזכירו את סמל הַ"חֲמְשָׂה" בחוששם מפני עין הרע (בְלָה חֲמְשָׂה עְלִיק), ויש כאלה שישתמשו בכוונה תחילה במספרים בהם מופיע המספר חמש ולמהדרין מוסיפים עוד כמה חמישיות, 55555 וכו'. סמל הַחֲמְשָׂה עצמו הוא יד עם חמש אצבעות הפונה כלפי מעלה.
"ישנם שני סוגי חֲמְשָׂה, חֲמְשָׂה שהאצבעות בה מופנות כלפי מטה וזו נקראת חֲמְשָׂה נותנת, כמו יד מושטת. ויש חֲמְשָׂה, עם אצבעות כלפי מעלה, וזו חֲמְשָׂה מגינה או מְקַבֶּלֶת.
החֲמְשָׂה מופיעה לרוב במבנה סימטרי, בו הבוהן והזרת זהות ומקבילות זו לזו, אם כי קיימות גם חֲמְשׂוֹת המעוצבות בצורות מדויקות יותר מבחינה אנטומית".
מה המיוחד בסמל זה שהוא נפוץ ביותר ומשמש סמל כנגד עין רעה או לסימן ברכה ?
להלן נביא מספר דיעות בקצרה שליקטתי, ולאחר מכן אציין את הנימוק אשר לדעתי הוא הנכון לפי מקורות היהדות וקרוב לעניין המימונה.
"סמל החֲמְשָׂה משותף ליהודים ולמוסלמים. יש שמבחינים בין חֲמְשָׂה יהודית לחֲמְשָׂה מוסלמית בכיוון של האצבעות, אצל היהודים מופנות האצבעות כלפי מעלה ואצל המוסלמים כלפי מטה, אבל מי המקור? (מי העתיק ממי?)". להלן מספר דיעות:
א. "על-פי המסורת המוסלמית, היד מייצגת את ידה של פאטימה, בתו של מוחמד נביא האיסלם. חמש האצבעות בה מסמלות את חמשת עיקרי האמונה של האיסלם: 1. האמונה 2. התפילה 3. הצדקה 4. הצום 5. העלייה לרגל".
ב. "יש הסבורים שמקור החֲמְשָׂה, נעוץ בסמלה של טנית, אלת הירח הקרתגית".
ג. "על-פי מסורת אחרת, ממקור יהודי, מדובר בכף ידה של מרים, אחות משה ואהרון".
ד. "יש ביהדות כאלה הטוענים כי החֲמְשָׂה מייצגת את האות החמישית (ה), סמל לשמו של הקב"ה" (ה').
ה. "יש האומרים כי החֲמְשָׂה מסמלת את חמשת חומשי התורה – המתנה העצומה, שהוענקה לעם ישראל אשר חיברה ואיחדה אותו לעם".
ו. "יש מי שסבורים שצורת החֲמְשָׂה מסמלת את צורתו של עלה התאנה שהוא אחד משבעת המינים (הוא הרביעי במניין שבעת המינים), ובו התכסו אדם וחווה באוכלם מעץ הדעת כאשר הרגישו שהם ערומים. שנאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג' ז').
ואכן עלי התאנה דומים לכף יד אדם והם מחורצים לחמשה כעין חמש אצבעות. "עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א י"ב).
סמל העין על גבי החמשה: שייכנו את סמל העין הפקוחה שעל גבי הַחֲמְשָׂה לעיני האדם באוכלו מעץ הדעת שאז נפקחו עיניו דהיינו קיבל את ההבנה לאשר הוא רואה.
אבל אפשר לפרש את סמל העין הפקוחה במשמעות אחרת, עפ"י מה שאסביר בהמשך שסמל החמשה מסמל כביכול את ידו של הקב"ה.
לפי זה משמעות סמל העין הפקוחה אשר יש המוסיפים אותה לסמל החמשה, תהיה אחרת: לא עיני האדם, אלא כביכול עינו של הבורא הפקוחה והמשגיחה על כול הנעשה בעולמנו דהיינו "השגחה פרטית". וכן הכתוב מציין במיוחד לגבי ארץ ישראל "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דברים י"א י"ב).
לכן גם יובן מדוע אלה המוסיפים את סמל העין על גבי סמל הַחֲמְשָׂה עושים זאת ובדרך כלל בצבע כחול/תכלת (ומכנים אותה העין הכחולה). צבע כחול/תכלת מסמל את צבע השמים וגם בציצית אנו מצווים לשזור ולטוות פתיל תכלת. ובמדרש תהלים (בובר מזמור כ"ד) כתב: "... ומכבודו חלק ליראיו, זה התכלת, שנאמר 'ועשו להם ציצית [וגו'] ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת' (במדבר ט"ו ל"ח)".
וכן במצנפת שעל ראש הכהן הגדול עליה היה מונח ציץ הזהב "וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה" (שמות ל"ט ל"א). וכן על החושן והאפוד "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וגו'" (שמות כ"ח ט"ו). והמצנפת היא כנגד המוח והחושן כנגד הלב. וזאת כדי לזכור תמיד את הבורא היושב על כסא הכבוד שגם הכסא צבעו תְּכֵלֶת (מדרש תהלים שם) כי עינו פקוחה ומשגיח על כל הנעשה.
גם בפי הבריות שגור המשפט "פקח/שים עליו עין", שמשמעותו שישגיחו על האדם או החפץ אותו יש לשמור.
יש מי שחששו (שו"ת "שואל ונשאל" לרב משה כלפון הכהן, חלק ה' סימן ק"מ) כי "גם בצורת יד (יתכן שהכוונה לַחֲמְשָׂה) או רגל נראה להחמיר" שיש בזה מעין עבודה זרה.
זאת בתשובה לשאלה:
"אם מותר לתת בדלתי ההיכל בבית הכנסת צורת דג בולטת וצורת יד בולטת לנוי להסיר העין הרע, כמו שאומרים העולם וכו'?"
להלן תשובת הרב בקצרה:
"ואיך שיהיה הנה למדנו דאסור לתת צורת דג בולטת בהיכל ה', וגם בצורת יד נראה לי להחמיר דמשמע מדברי מרן ז"ל (יורה דעה סימן קמ"א סעיף ב') דגם בצורת יד או רגל איכא (יש) לתא (מעין) דעבודה זרה".
"והנה מה שיש לצדד בזה לאסור הוא מג' סוגים (שלוש סיבות):
א. מצד אביזרא דעבודה זרה דאפילו בבית אסור לשים צורה בולטת.
ב. מצד בית הכנסת וההשתחוויות והכריעות ומקום העבודה לה', שמא יש בזה אביזרא דעבודה זרה או חשדא דעבודה זרה, כי יראה הרואה.
ג. מצד ביטול הכוונה וערבוב המחשבה והרעיון, בהיות כזאת לנגד המתפללים".
ובשו"ת "קול מבשר" (חלק א' סימן י"ד) עפ"י הגמרא (שבת קמ"ט ע"א) כתב: "המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת ודיוקנא עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: 'אל תפנו אל האלילים'. מאי תלמודא? אמר רב חנין: אל תפנו אל מדעתכם. ופירש רש"י: דיוקנאות של בני אדם על שם מעשיהם, כגון מלחמת דוד וגלית וכו'. 'אל מדעתכם', אשר אתם עושים מדעת לבבכם ... והר"ן שם (שבת קמ"ט), אחר שהביא פירוש רש"י כתב: 'והרב בעל הערוך פירש: בזמן שאתם מסתכלים בהם אתם מפנין (מפנים) אל מדעתכם וכו'' (דהיינו מסירים דעתכם מהקב"ה מלכוון בתפילה)".
ברור לחלוטין שאין המקרה שלנו דומה למה שהובא לעיל, כי אין מדובר בדמות שלמה ממש ולא מדובר בהצבתה על ההיכל בבית הכנסת אלא רמזים הנמצאים על שולחן המימונה, ואפילו שהכוונה לסמל החֲמְשָׂה ממש, הרי שרוב הטעמים שהובאו לעיל (לגבי בית הכנסת) לא שייכים לגבינו, ולפי פירוש "בעל הערוך" (בשו"ת "קול מבשר" הנ"ל) "בזמן שאתם מסתכלים בהם אתם מפנין (מפנים) אל מדעתכם" לא נכון לגבינו מאחר ורוב האנשים שמשתמשים בסמל החֲמְשָׂה אינם יודעים כלל מה משמעותו של סמל זה ויודעים רק שזה נגד עין הרע, ואין זה נכון כפי שאסביר בהמשך. אודה ולא אבוש שגם אני עצמי לא ידעתי מאומה עד שהחילותי לחקור במקצת בענין זה, הגם שאין הוא הנושא שלנו (יום המימונה), אלא מאחר והסמליות של המספרים חמש או שבע שימושית ומשיקה לסמלים שבחג המימונה הקדשתי לזה זמן לתהות על הסמליות שבסמל החֲמְשָׂה. ובעה"י לאחר שהקורא יקרא מאמר זה המלוּוה באסמכתאות, לא רק שהוא לא יחשוב לכיוון עבודה זרה חלילה או לכיוון לא רצוי אחר, אלא סמל החֲמְשָׂה יחזק עוד יותר את אמונתו בהקב"ה.
אשוב לעניין הסמלים שצויינו לעיל.
איני יודע מה הם מקורותיהם של המוסלמים, אבל אשתדל בע"ה להוכיח שיתכן ומקור החֲמְשָׂה הוא לגמרי שונה ממה שקראתי, ומקורותיו יכולים להיות מושפעים ממש ממקור ראשון, מהתורה. וכמובן שמתן תורה היה קודם לכל הסברות הנ"ל. אני שולל גם את האפשרות שזהו סמל לידה של מרים, כפי שאפרט להלן (למרות שיד מרים מוזכרת בתורה "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת" (שמות ט"ו כ'). יתכן שעל פסוק זה הסתמכו אלה הסוברים כי החֲמְשָׂה מסמלת את יד מרים, יד המראה על שמחה והצלה). האסמכתאות שב"ה אציין להלן תהיינה קשורות לענייננו דהיינו, לחג הפסח, לשביעי של פסח ולחג המימונה בו יש הרבה סימנים לשנת שפע וברכה וסמלים נגד עין הרע (כיום ברוב הבתים והעסקים מתנוסס לו סמל הַחֲמְשָׂה, לכן ראוי שהאנשים ידעו את אשר הם תולים).
כידוע המצרים לקו במצרים עשר מכות, אבל חז"ל ראו לנכון להדגיש בהגדה של פסח שהמצרים לקו הרבה יותר, ובמיוחד על הים לקו הרבה יותר מכות מאשר במצרים: שלושת החכמים רבי יוסי הגלילי, רבי אליעזר ורבי עקיבא היו חלוקים בפירושיהם על מספר המכות שקבלו המצרים במצרים ועל הים.
רבי יוסי הגלילי אומר: שהמצרים לקו על הים 50 מכות.
רבי אליעזר אומר: שהמצרים לקו על הים 200 מכות.
רבי עקיבא אומר: שהמצרים לקו על הים 250 מכות.
עיקר ההסתמכות החשבונאית של החכמים הנ"ל היא בעיקר על שלושה פסוקים:
"וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹקֶים הִיא" (שמות ח' ט"ו).
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד ל"א).
וכן על הפסוק מספר תהלים (ע"ח מ"ט): "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (הגדה של פסח).
ביד יש חמש אצבעות ובמכת הכינים מוזכרת אצבע אחת "אֶצְבַּע אֱלֹקִים". לכן אם במצרים לקו מספר מכות מסויים (כל חכם לפי דרשתו, עיין בהגדה של פסח) אזי על הים לקו פי חמש.
השאלה היא, מה ראו חכמים להוסיף ולדרוש ליותר ויותר מכות שהמצרים קבלו, די בכך שקבלו עשר מכות לפי הפשט ?
תשובה לכך נמצא בפסוק אחר "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ" (שמות ט"ו כ"ו). אם התורה מבטיחה שכל המחלות (מכות) אשר באו על המצרים לא יבואו עלינו (אם נשמור דרך ה'), ברור לנו למה החכמים הנ"ל דרשו והרבו במספר המכות שהמצרים קבלו, היות ומובטח לנו שהמכות הללו לא יבואו עלינו. והיד עם חמש האצבעות (עליה מוסבת עיקר דרשתם של החכמים הנ"ל) תסמל את ההגנה של הקב"ה מאותן מחלות או מכות שלא יבואו עלינו, וזה מה שאנו בלשון העם קוראים: נגד עין הרע.
(כאן אולי המקום להעלות על הכתב שתי קללות עממיות שהיו נפוצות בערבית מרוקאית):
1. "קֵלְת סְחָה" ובתרגום מילולי "פחות כח".
2. "אְטֵח פְהוּם דֶּבֶר" ופעמים רבות אמרו אותו בלשון קצרה "דֶּבֶר" (בהדגש מיוחד). ובתרגום מילולי: תבוא עליהם מכת הַדֶּבֶר. הקללות הנ"ל בדרך כלל השתמשו בהן כלפי קהל גדול של שונאי ישראל (לגבי קהל יהודים רב אמרו בְּלְחֲמְשָׂה עְלֵיהוֹם, נגד עין הרע) אבל לא פעם השתמשו בקללה זו גם למי שהרגיז אותנו, גם אם הוא יהודי. והשאלה למה השתמשו בקללה זו דווקא במכת הַדֶּבֶר שבעשר המכות ולא במכה אחרת כגון: הערוב, השחין וכו'?
יכולות להיות לכך שתי סיבות:
א. משום שמכת הדבר מוּכּרת כמכה קשה אפילו בתקופות המאוחרות כמו המגפה השחורה (מכת הַדֶּבֶר) באירופה שהרגה עשרות מיליוני בני אדם (עיין נספח 19). גם חכמים הזכירו בתפילת הימים הנוראים את מכת הַדֶּבֶר בראש כול הפורענויות, "אבינו מלכנו כָּלֶּה דֶּבֶר וְחֶרֶב וְרָעָה וְרָעָב וּשְׁבִי וּבִזָּה וּמַשְׁחִית וּמַגֵּפָה מִבְּנֵי בְּרִיתֶךָ" (מתוך מחזור לראש השנה ומחזור ליום הכיפורים).
ב. השתמשו במכת הדבר משום שמכול עשר המכות רק במכת הדבר מוזכרת יד ה' (סמל החֲמְשָׂה) שנאמר: "הִנֵּה יַד ה' ה-ו-ֹיָ-ה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד" (שמות ט' ג'). יתרה מזו, מכת הדבר היא המכה החמישית במספר (שוב עניין החמש), ולאחריה נשללה זכות הבחירה של פרעה. דהיינו, עד המכה הזו כתוב שפרעה הקשה את ליבו, מכאן ואילך הקב"ה הקשה את ליבו. יש לשים לב כי במכה זו לא מוזכר שהאדם נפגע למרות שמכת הדבר הורגת אדם, אלא הצאן והבקר ושאר המקנה בלבד, את הפגיעה באדם השאיר הקב"ה למכה האחרונה מכת בכורות, וזאת כדי שפרעה ועבדיו יראו את שאר המכות הבאות מהקב"ה, כמו שנאמר: "כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט' ט"ו-ט"ז).
והובא בשמות רבה (פרשה י"ב א'): "אמר לו (לפרעה) הקב"ה: אי רשע, סבור אתה שלא אוכל להכחידך מן העולם? לְמוד ממכת הַדֶּבֶר. בעת ששלחתי אותו הַדֶּבֶר אילו הייתי משלחו עליך ועל עמך, היית נכחד מן הארץ, אבל לא שלחתיו עליך, אלא כדי שאראך כח גבורתי ותספר כחי בכל הארץ. הדא הוא דכתיב: 'וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ' (שמות ט' ט"ז)".
(אצל הגויים בתרבות האירופית פרסת הסוס יש לה תפקיד דומה לסמל החֲמְשָׂה, ולענ"ד זהו סמל הָפְכִּי למה שמסמלת הַחֲמְשָׂה, ועיין בהרחבה בהמשך).
בשתי המכות ערוב ודֶּבֶר ישנה רק אזהרה. אהרון ומשה לא נוקטים שום אמצעי מוחשי, כמו הכאה במטה או הרמת הידים, כדי להביא את המכה אלא בדיבור בלבד (ואולי דֶּבֶר מלשון דִּבּוּר). משה רבינו מנסה לשכנע את פרעה ולהזהירו כי כאן מדובר ביד ה' שהיא יד בלתי נראית, היא זו שמכה במדוייק ומבדילה בין מִקְנֵה בני ישראל ובין מִקְנֵה מצרים, ובין האדם לבין הבהמה. אבל פרעה רגיל לראות דברים מוחשיים דהיינו, מטה משה או מטה אהרון, או ידיו של משה העושות פעולה כול שהיא, כדי להביא את המכה, וכן עושים החרטומים בְּלַהֲטֵיהֶם. סופו של דָּבָר, פרעה טעה והמשיך לספוג את שאר המכות.
לסיכום: רק במכת הדבר מכל המכות מוזכרת יד ה' "הִנֵּה יַד ה' ה-ו-ֹי-ָה (אותיות ה-ו-י-ה שם ה' בסדר שונה) בְּמִקְנְךָ וגו'", כמו כן היא המכה האמצעית והחמישית במניין, ובוודאי שגם מקור זה יכול להוות השראה לסמל החֲמְשָׂה אצל היהודים, כביכול ידו של ה', ולגבי פרעה - ידיו של אדם, ידו של משה או של אהרון או של החרטומים.
למרות שרק במכה זו מוזכרת יד ה' הרי שכל המכות היו מידיו של הקב"ה ולא חלילה מידי משה או ממטהו, כדברי הקב"ה למשה בתחילת שליחותו "וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (שמות ג' כ').
ואולי זה מסביר את הקושי בפסוק "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד ל"א). למה לא כתוב "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּיַם סוּף" הרי היה זה אחרי קריעת ים סוף? אלא שבוודאי עם ישראל הכיר בעובדה למפרע שכל מה שהיה במצרים היה מכוחו (מידו) של הקב"ה, ולא מידו או ממטהו של משה או של אהרון, כפי שקרה במעשה העגל שבני ישראל שייכו את הוצאתם ממצרים למשה רבינו, שנאמר: "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב א').
לפיכך חכמים ראו לנכון שלא להזכיר בהגדה של פסח את שמו של משה רבינו ע"ה (רק פעם אחת מוזכר ואף זאת בצורה עקיפה) שיהיה ברור לחלוטין כי יציאת מצרים הייתה ישירות ע"י הקב"ה, כפי שאנו אומרים בהגדה של פסח "ויוציאנו ה' ממצרים. לא ע"י מלאך, ולא ע"י שרף (סוג של מלאך) ולא ע"י שליח, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו וכו'".
אומנם בהגדה של פסח לא מוזכר שמו של משה רבינו ע"ה (כנ"ל), אבל יהודי מרוקו (לפחות בחלקם) הזכירו את שמו של משה בעל פה (כבר בתחילת ההגדה) כאשר חצו את המצה לשני חלקים נהגו לומר: "הַגְדָה קְסְם אֶלָהְה אלְבְחֶר עְלָא תְנָשׂ אלְטְרֶק, כִּיףְ כְרְזוּ זְדוֹדְנָא מִמִּשַּׂר עְלָא יִּד סִידְנָא מֹסָה בֵן עָמְרָם (ן), הַגְדָה יִפְכְּנָא מְהֲדְ לְגֲלוֹת".
תרגום מילולי: "כך (כמו שאנו חוצים את המצה) קרע/חצה הקב"ה את הים לשנים עשר דרכים/שבילים בזמן שאבותינו יצאו מארץ מצרים על ידי אדוננו משה בן עמרם, כך יציל אותנו (הקב"ה) מהגלות הזו".
הנה ראינו את היד המכה במדויק אבל אותה יד היא גם מגינה, כפי שהיה אצל משה בעלותו אל הר סיני בפעם השניה. אז ביקש מהקב"ה להראות לו את כבודו שנאמר: "וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות ל"ג י"ח) והקב"ה השיבו: "וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות ל"ג כ'-כ"ג).
מאחר וחג המימונה הוא חג ציפיה לגאולה נביא כאן גם את דברי המדרש בפרקי דרבי אליעזר (היגר "חורב" פרק מ"ז):
"ר' ישמעאל אומר: חמשה אצבעות של יד ימינו של הקב"ה כולם יסוד גאולות.
אצבע קטנה: הראה לנח מה לעשות בתיבה, שנאמר: 'וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ' (בראשית ו' ט"ו).
אצבע שנייה לקטנה בה הכה את מצרים, שנאמר: 'וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱלֹקֶים הִיא' (שמות ח' ט"ו), וכמה לקו באצבע, עשר (מכות).
אצבע שלישית לקטנה בה כתב את הלוחות, שנאמר: 'לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקֶים' (שמות ל"א י"ח).
אצבע רביעית שהיא שנייה לבוהן בה הראה למשה מה יתנו בני ישראל פדיון נפשם, שנאמר: 'זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ' (שמות ל' י"ג).
הבוהן וכל היד כולה עתיד הקב"ה להכות בהם את ... אויביו, שנאמר: 'תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ' (מיכה ה' ח')".
מכאן שהיד עם חמש האצבעות אינה מסמלת יד אדם אלא כביכול את ידו של הָאֱלֹקִים שהוא המכה והוא המגן. והיא הנותנת, אין כאן שתי רשויות, רשות טובה ורשות רעה אלא רשות אחת בלבד, כמובא בגמרא מסכת ברכות (ל"ג ע"ב): "האומר ... 'מודים' 'מודים' משתקין אותו", שלא יחשבו שיש כאן שתי רשויות.
לסמל החֲמְשָׂה, דהיינו היד עם חמש אצבעות שהוא עיקר הסמל, באו והוסיפו במשך הדורות סמלים נוספים, שהם סמל נגד עין הרע או סמל של ברכה כגון, הדגים המסמלים סימן ברכה מפני שהם סמויים מן העין ואין עין הרע שולטת בהם (ועיין בהרחבה לעיל "דגים על שולחן המימונה למה ומדוע?"). כמו כן יש שהוסיפו וציירו ציורי עינים על גב סמל החֲמְשָׂה: מחד גיסא כנגד עין הרע ומאידך גיסא סמל לעין טובה, לסמל מה שנאמר: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" (משלי כ"ב ט'). ואמרנו לעיל שהעין תסמל את עינו של הקב"ה הפקוחה והמשגיחה על הנעשה (בדומה למה שפירשתי על היד) ויש שציירו יונה משום שהיונה מסמלת את השלום, וכן היונה מסמלת קץ הפורענות, שהרי היונה היא שבשרה לנח כי קלו המים מעל הארץ בתקופת המבול, שנאמר: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (בראשית ח' י"א). כמו כן אנו מבקשים שמזונותינו יהיו תלויים בידי הקב"ה ולא בידי אדם, כפי שהובא בתלמוד: "אמר רבי ירמיה בן אלעזר: ... אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם" (עירובין י"ח ע"ב).
כמו כן נכתבו על קמיעי החֲמְשָׂה כל מיני שמות וציטוטים, כגון:
קמיע עליו חרוטים ארבעה שמות מלאכים. אלו השמות מוזכרים (בהרהור בלבד, שכן אסור לבטאם בפה) בחלק מהפסוקים הנאמרים לפני תקיעת שופר בראש השנה ולכל מלאך יש תפקיד מסויים, ועיין בהרחבה בספר "יום תרועה" (נוסח עדות הספרדים עמ' 20).
דוגמא שנייה: קמיע עליו חרוט אחד משמות שם השם "שַׁדַּי" ובשם זה נגלה הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, שנאמר: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים. וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" (בראשית י"ז א'-ב').
גם שאר האבות השתמשו בשם זה לברכה. יצחק מברך את יעקב: "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים" (בראשית כ"ח ג').
יעקב אומר ליוסף: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי" (בראשית מ"ח ג'). וכל השמות המופיעים על גבי קמיעות אלה קשורים לברכה בכל מיני תחומים או להגנה מפורענות כגון המזוזה במשקוף הבית, עליה כתוב השם שַׁדַּי (ויש הנותנים בזה סימן ר"ת שומר דלתות ישראל) ולא כאן המקום להאריך בזאת.
אבל עיקר הסמל היא היד עם חמש אצבעות, היא היד הגדולה של הקב"ה, היא השומרת, היא המכה, "יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ יְמִינְךָ ה' תִּרְעַץ אוֹיֵב" (שמות ט"ו ו').
אם כן לא סמל החֲמְשָׂה הוא שמגן אלא הקב"ה הוא המכה והוא המגן מהצרות, הוא המקלל והוא המברך (הנותן). סמל החֲמְשָׂה בא להזכיר לנו את ידו החזקה של הקב"ה.
ובמיוחד במימונה לאחר קריעת ים סוף שם נאמר "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות י"ד ל"א). לעתיד לבוא היא זאת שתכה באוייבי ה' ותגאל אותנו.
מכאן נבין מדוע סמל החֲמְשָׂה אצל היהודים הוא כלפי מעלה, זאת נוכל ללמוד מהתורה. כשיהושע יצא להלחם בעמלק משה רבינו עלה לגבעה, "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק" (שמות י"ז י"א).
ובמשנה (מסכת ר"ה פרק ג' משנה ח') שאלו: "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו, היו נופלין". וכן בתפילה ב"אשרי יושבי ביתך" כאשר אנו מגיעים לקטע "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמ"ה ט"ז), אנו פותחים את ידינו ונושאים אותן כלפי מעלה (פנייה לקב"ה). כלומר, אותה יד היא הנותנת והיא המגינה. אין כאן שתי רשויות, אלא רשות אחת בלבד, הוא הקב"ה יתעלה שמו לעד. וכן בברכת כוהנים, הכוהנים נושאים את כפיהם כלפי מעלה להוריד השפע מלמעלה.
לסיכום
לענ"ד סמל החֲמְשָׂה לא מסמל את חמשת עמודי האיסלם, לא את ידה של פאטימה ולהבדיל לא את ידה של מרים, ואפילו לא את ידו של משה רבינו ע"ה, אלא כביכול "ידו" של הקב"ה בכבודו ובעצמו שבה תלוי הכול, היא העיקר, והיד הזו פתוחה לכול באי עולם, "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (תהלים קמ"ה ט"ז). וכן אומר משה רבינו ע"ה בפרשת ואתחנן "ה' אֱלֹקֶים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וגו'" (דברים ג' כ"ד), ופירש רש"י ז"ל: "ואת ידך - זו ימינך, שהיא פשוטה לכל באי עולם". ומוסיפים לסמל החֲמְשָׂה כול מיני סמלים כגון: אותם שמות מלאכים שהם תחת מרותו של הקב"ה, או סמלים אחרים כגון דגים עין פקוחה וכו' כנ"ל.
ולענ"ד בסמל החמשה אין שום חשש לעבודה זרה ולפי מה שהסברתי לעיל אדרבא, סמל החמשה מסמל את השגחת הבורא ואת ידו המכוונת לטוב ולרע (שכר ועונש), למרות זאת אין לתלותו בבית הכנסת מצד שיכול לגרום "ביטול הכוונה וערבוב המחשבה והרעיון" בשעת התפילה.
אם בסמלים עסקינן ראוי שנזכיר כאן שקיים מספר שהוא סמל הפוך לסמל החֲמְשָׂה דהיינו מסמל עין רעה, והוא המספר ארבע מאות (400). המקור לכך נמצא בספר בראשית בדברי עֶפְרֹן לאברהם "ה' שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר" (בראשית כ"ג ט"ו).
ובבראשית רבה (פרשה נ"ח ז') הובא: "ר' יודן אמר: ... הדא הוא דכתיב (משלי כ"ח כ"ב) 'נִבְהָל לַהוֹן אִישׁ רַע עָיִן וְלֹא יֵדַע כִּי חֶסֶר יְבֹאֶנּוּ', 'נבהל להון איש רע עין', זה עפרון שהכניס עין רע בממונו של צדיק. 'ולא ידע כי חסר יְבֹאֶנּוּ', שחסרתו התורה וא"ו. הדא הוא דכתיב (בראשית כ"ג ט"ז): 'וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן', עֶפְרֹן כתיב חסר וא"ו, 'אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר'".
ובמגן אבות לרשב"ץ (אבות פרק א') הביא: " 'וישקול אברהם לעפרן' נכתב חסר (בלי האות וא"ו) עֶפְרֹן שהוא גימטריא "רע עין", ו"רע עין" בגימטריא שוה 400.
וכן אנו רואים שעשו בא כנגד יעקב אבינו "וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ" (בראשית ל"ב ו'). וכן נגזר על זרעו של אברהם גלות של ארבע מאות שנה וכו'.
ושמעתי מפי מר ניסן יוחמוב (מהעדה הקווקזית) שאצלם נהגו שמי שתורם כמניין 400 אומרים לו להוסיף עוד שקל או שנים כדי שלא יסמל עין רעה.
יש המשלבים את סמל החמסה עם סמל פרסת הסוס
האם נכון לעשות כן ?
בתרבות האירופית פרסת הסוס יש לה תפקיד דומה לסמל החֲמְשָׂה (ספר "חוה לא אכלה תפוח" עמ' 79), דהיינו סמל נגד עין הרע והשפעת המזל הטוב. הרב חיים נבון מציין את דעת הרב יוסף קאפח זצ"ל כי אין ממש בכל הסמלים הנ"ל.
בכל אופן ישנם אנשים רבים המאמינים במידה כזו או אחרת בסמלים הנ"ל ומשתמשים בהם בבתים ובבתי עסק וכו'. כאשר אצל היהודים (וחלק מהמוסלמים) נפוץ סמל הַחֲמְשָׂה, ואילו אצל הגויים (באירופה) נפוץ יותר סמל פרסת הסוס.
קמיע פרסת הסוס הוא עתיק יומין והיו תולים אותו על הדלת בפתח הבית מתוך אמונה שפרסה התלויה מעל דלת הבית מביאה מזל טוב (http://he.wiktionary.org/wik). יש שתולים אותה הפוך כדי שהמזל יישפך על הבית, ויש שתולים את הפרסה כשקרניה פונות מעלה, כדי שהמזל ייאסף בתוכה http://tihur.co.il) פרסת-סוס-איך-לתלות-את-הפרסה).
פרסת הברזל הפכה לנפוצה בימי הביניים, כשברזל היה שיא הטכנולוגיה. אנשים התייחסו אל הַנַּפָּח באותה חרדת קודש שבה התייחסו למדען בתחילת המאה ה־20 ולמתכנת המחשבים בסופה. גם בספר בראשית (ד' כ"ב) מוזכר "תּוּבַל קַיִן לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל".
הברזל שיפר כל כך את חיי האדם, שרק טבעי היה מצדם להתחיל לייחס לו סגולות קסם. פלוטארכוס, לפני 2,000 שנה, כינה אותו "עצמות האלים", ובימי הביניים השתמשו בו כדי להגן לא רק מפני חרבות, אלא גם מפני פיות, מכשפות ורוחות המתים. אנשים היו משתמשים בחתיכות ברזל כקמיעות בלי קשר לצורתן.
יש הקושרים את פרסת הסוס לאלת הירח ומסמלת את מולד הירח (בגלל הצורה הקשתית). הירח קשור לרגשות בני האדם ולהשפעה על מצבי רוחו. מכאן יוצא שמי שתולה את הפרסה בפתח ביתו מוגן מפני מצבי רוח קיצוניים ומחובר ליציבות.
יש הרואים בפרסת הסוס סמל לזוג קרניים, הקרניים היו אמצעי הגנה לבתים באזור המזרח התיכון. בכל המקרים, פרסת הסוס משמשת קמיע כהגנה מפני עין הרע ובו זמנית לסמל של שפע וברכה.
כאמור, בתרבות האירופית פרסת הסוס יש לה תפקיד דומה לסמל החֲמְשָׂה, וכבר עמדתי בפרק ב' על עניין סמל החֲמְשָׂה באריכות ומסקנתי שם כי סמל החֲמְשָׂה מסמל כביכול את ידו של האלוקים המשפיעה לטוב ולרע על האדם (ועיין שם בהרחבה).
לעומת זאת פרסת הסוס משמשת כסמל בעיקר אצל הגויים. ולענ"ד זהו סמל הָפְכִּי למה שמסמל סמל החֲמְשָׂה, ומסמל את האמונה
ב"כוחי ועוצם ידי"
כי הסוס היווה את רכב מכונת המלחמה העיקרית באותם ימים. לכן מובן מדוע קראו לפרסה, פרסת הסוס למרות שבפועל השתמשו בה לבעלי חיים אחרים כגון לפרד ולחמור. גם התורה מדגישה במכה החמישית שבעשר המכות (דֶּבֶר) שמכת הַדֶּבֶר פגעה בראש ובראשונה בסוסים. וכן בקריעת ים סוף "כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו וגו'" (שמות י"ד כ"ג). ולכן גם יש ציווי למלך בישראל שלא להרבות סוסים "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה וגו'" (דברים י"ז ט"ז) כדי שיהיה בטחונו בה' ולא בכלי מלחמה. וכן דוד המלך כותב "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹקֶינוּ נַזְכִּיר" (תהלים כ' ח').
גם הקרנים שהפרסה מסמלת מצביעות על הסתמכות על הכח הפיזי, כי בקרן היו משתמשים בשעת מלחמה ולכן דוד המלך מדגיש (תהלים י"ח ב'): "ה' סַלְעִי וּמְצוּדָתִי וּמְפַלְטִי אֵלִי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי". וכן חנה בתפילתה "אֱלֹקי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי וגו'" (שמואל ב' כ"ב ג'). ה' הוא המושיע ולא כלי המלחמה.
ידוע כי עובדי אלילים הציבו קמיעות בפתח הבית זמן רב לפני יציאת מצרים, ויתכן וזה הטעם לציווי לעם ישראל לפני מכת בכורות לשחוט את השה (ששימש לעבודת אלילים במצרים) ולמרוח את דמו על המשקוף שלא יבוא המשחית לתוך בתי בני ישראל בנוגפו את מצרים ככתוב: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (שמות י"ב כ"ג). אז עדיין לא נִתְּנָה התורה ולא הייתה מזוזה על פתח הבית, לפיכך נצטוו למרוח מדם השה כדי לעקור מליבם של עם ישראל את האמונה שבכל סמלי העבודה זרה שעבדו המצרים (נראה שאחד הסמלים היה פרסת הסוס). ורק לאחר קבלת התורה נצטוו לקבוע מזוזה בפתח הבית, בה מצוי קלף עליו כתובות שתי פרשיות "שמע ישראל" ו"והיה אם שמוע" העוסקות באמונה בקב"ה, בבחינת "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב" (תהלים ל"ד ט"ו). קודם יש להסיר את סמלי העבודה זרה ורק לאחר מכן לשים את סמל הקדושה (המזוזה), המבטא את האמונה באלוקים. ועל גבי בֵּית המזוזה נוהגים לכתוב אחד משמותיו של האלוקים "ש-ד-י", ויש שנתנו בזה סימן שומר דלתי ישראל.
לאחרונה ראיתי מי שֶׁשִּׁלְּבוּ בין שני הסמלים, בין סמל החֲמְשָׂה לבין סמל פרסת הסוס (ראה תמונה) ולענ"ד למרות שסמל החֲמְשָׂה הוא רק סמל בלבד בכל אופן הוא מסמל את יד האדם המאמין המושטת לקבל השפע מאלוקים או כביכול את יד האלוקים המענישה מחד גיסא ומשפיעה שפע טוב מאידך גיסא (ועיין בהרחבה פרק ב' "מה מסמל סמל החֲמְשָׂה?"), ואילו פרסת הסוס תסמל את היפוכו של דבר "כוחי ועוצם ידי", ההיפך מהאמונה באלוקים. וכן כתב דוד המלך: "שֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה" (תהלים ל"ג י"ז), אותיות שֶׁקֶר הן גם אותיות קֶשֶׁר. כול מה שקשור לאמונה בסוסים הוא שקרי ואין בו ממש, הן הסוס עצמו והן הקמיעות המשוייכים אליו.
