מרקש

מרקש העיר האדומה- פריז של מרוקו

^{מאת: דוד אנקווה © כל הזכויות שמורות למחבר}

העיר האדומה, על שם בתיה הצבועים אדום, הוקמה בשנת 1062 על ידי אבן תשפין ונחשבת למרכז סחר בין אפריקה השחורה לערי החוף של האוקיינוס האטלנטי. העיר נחשבת ליפה מבין ארבע ערי המלוכה במרוקו (פס, מקנס, מרקש ורבאט). זהו כרך גדול בלבו של מישור חאוז לרגלי הרי האטלס הגבוה. אוכלוסייתה מונה למעלה ממיליון וחצי נפש. המדינה, גרעינה העתיק של העיר, תופסת את חלקה המזרחי, והיא מוקפת חומה ובה שערים מפוארים שנשתמרו היטב. במרכזה כיכר השוק הגדולה ג'אמעה אלפנה (אסופת המתים) ולידה ג'אמע אלפנא (מסגד החיסול) ובחלקה הדרום-מזרחי - המלאח היהודי. ממערב לעיר העתיקה נבנה בשנת 1913 רובע חדש בסגנון אירופי, הוא העיר החדשה (גיליס) ובו שדרות רחבות, רבעי מגורים וגנים ציבוריים. היום, כבעבר, מרקש היא המרכז המסחרי והמנהלי של דרום מרוקו, ולכן היא מכונה גם בשם "פנינת הדרום". יש כאן שווקים רבים, מופעי רחוב, בתי מלון מפוארים וקזינו, צבעים, טעמים, ריחות, החגיגה אף פעם לא נגמרת. העיר בעלת כמיליון וחצי תושבים, מוכרת גם כ"פריז של מרוקו", ווינסטון צ'רצ'יל אף כינה אותה "אהובתי". לקבוצות קטנות מומלץ ללון בעיר העתיקה, כמה שיותר קרוב לג'אמעה אלפנה, כך שכל ערב תהיו קרובים לחגיגה הלילית של אומני הכיכר ולשוק הצמוד אליה.

מרקש-העיר שבה הולכים לישון ב- 04:00 בבוקר ומתעוררים ב- 06:00.

מקומות שאסור להחמיץ בעיר מרקש 

ארמון אל באדי - באב אגנו – קברי הסעידים- בריכת המנרה ועוד...

הפנטזיה - אחת מאטרקציות התיירות המרהיבות ביותר במרקש, המזמנת חוויה מסעירה וחד פעמית. מומלץ לשלב את הביקור במקום עם ארוחה מרוקאית אמיתית, כיד המלך, כפי שהמקום יודע להציע. חופש במרוקו במיטבו!

מסגד כותוביה - מתקופת תור הזהב של השליטים המורים, נחשב לאחת מיצירות הפאר של התקופה. המסגד נישא לגובה 77 מטר, ונצפה מכל מקום בעיר וממרחק קילומטרים רבים מחוצה לה. הוא הראשון מבין שלושה צריחים שבנו במאה ה-12 שליטי שושלת המואחדון שרצו לבטא בהם את עוצמתו ותפארתו של שלטונם. הצריח השני הוא הח'ירלדה שבסביליה והשלישי הוא מגדל חסן ברבאט.

את בניית הכותוביה החל בשנת 1158 עבד אלמומין. הוא בנה אותו על חורבותיו של מסגד קודם, שנהרס עוד בטרם הושלמה בנייתו, משום שלא חישבו כהלכה את מקום המחרב, היא גומחת התפילה הפונה בכיוון למכה. נכדו, אבו יוסוף יעקוב אלמנצור השלים את המלאכה בשנת 1190. הכותוביה היא אחד המסגדים הגדולים ביותר בצפון אפריקה ויכול להכיל יותר מ-20 אלף מתפללים. שמו ניתן לו על שום ירידי הספרים שנערכו סביבו (כותוב - ספרים). מראש הצריח קרא המואזין למאמינים חמש פעמים ביום, ועבור החרשים הונף דגל. לצורך זה הוקם תורן מיוחד על ראש הכותוביה. כמוהו יש תרנים מיוחדים לדגלים בראש כל המסגדים במרוקו. התורן פונה גם הוא לכיוון מכה. כל צד בצריח המרובע מקושט בעיטורים שונים, ווהוא שימש דגם לכל שאר המסגדים שנבנו במרוקו. בראש הצריח בוהקים שלושה כדורי מתכת מוזהבים. הכדור התחתון, הגדול מכולם, מלא באדמה, שממנה באים ואליה חוזרים. הכדור האמצעי, הבינוני, מלא בקמח המסמל את קיום האדם, כי ללא לחם אין חיים. הכדור השלישי, העליון והקטן מכולם מלא במלח כאחד היסודות לקיום האדם והוא בא להזכיר לנו כי נחוצים גם טעם ותבלין לחיים.

מעל כל הכדורים, ובניגוד לשאר המסגדים במרוקו, המעוטרים בשלושה כדורים בלבד, מתנוססת דמעת זהב. מסורות שונות בדבר הדמעה נפוצות במרקש. יש אומרים כי היפה בנשים של הווזיר נחשדה בבגידה שדינה מוות. היא פדתה את חייה בזהב שהיה ברשותה וזה הותך לדמעת זהב. ויש אומרים שאשת הסולטאן אלמנצור לא התאפקה ושברה את צום הרמדאן שעות מספר לפני סיומו. כדי לכפר על מעשיה, התיכה את תכשיטי הזהב שהיו לה לדמעת זהב. כך או כך, הכותוביה יוצא דופן מכל מסגדי מרוקו בכך שבראשו ארבעה כדורים, לעומת שלושה בכל שאר המסגדים. רק מוסלמים רשאים להיכנס אליו, יתר המבקרים יכולים להתרשם מחיצוניותו בלבד.

ג'אמעה אל פנה

אין מילים לתאר את כיכר ג'אמעה אל פנה, שמה יצא בעולם כולו, והיא משקפת יותר מכל את אמנות הרחוב במיטבה. מאות מוזיקאים, נגנים, מאלפי קופים ונחשים, מספרי סיפורים, דוכני תפוזים טריים ושוק אוכל, שמביא את הבשורה שכל המטבחים יצאו לרגע מהבתים, כדי להגיש תבשילים במחיר של עד שני דולר לארוחה משביעה.

הכיכר הגדולה היא לב לבה של מרקש, וממנה יוצאים אל מבוכי השווקים ואל גילדות בעלי המלאכה. בתקופת החסות הצרפתית נערכו בה עצרות והפגנות, אשר חלקן הובילו למהומות קשות. נסיון של השלטונות לסגור חלק של הכיכר ולהפכו לשוק מקורה לא עלו יפה.

בשעות הבוקר הכיכר שקטה יחסית והיא מהווה מעין שוק. יש בה מעגל גדול של דוכנים לסחיטת מיץ תפוזים, ודוכנים למכירת תמרים ושאר פירות יבשים. בשולי הכיכר יושבות רוכלות ומוכרות כובעים סרוגים. המופעים העושים את הכיכר לשם דבר מתחילים בעיקרם רק בשעות הערב המאוחרות, כשהכיכר מוארת ברובה. אז נפתחים החיים הסואנים באמת. במרכז הכיכר אוסף של מסעדות עממיות, דוכנים דוכנים המכינים שפודים, אורז, צ'יפס וסלטים. ליד כל דוכן שולחנות ארוכים ופשוטים שלצידם ספסלים ארוכים. כל בעל דוכן אוכל מושך את התיירים לצדו בהבטחות תפריטים, אבל למעשה כולם מכינים בדיוק אותם מאכלים, וגם המחירים זהים. סביב מרכז המסעדות עומדות עגלות המיץ והפירות היבשים. במעגל החיצוני יותר, בפינות שהתאורה בהם די קלושה, מתרחשים המופעים, או כמו שהם קוראים לזה: הספקטקל. השקטים יחסית הם הקוראות בקלפים, המנחשות את העתיד. הן יושבות וכמעט אין התקהלות על ידן. שקטים יחסית הם גם הדוכנים של רופאי האליל, עוקרי השיניים, ושאר מרפאים. אבל מופעי הלוליינות, הלהטוטנים והאקרובטים, משביעי הנחשים, הנגנים והרקדנים - זה כבר עניין אחר. סביבם מתקהל מעגל צפוף של צופים. רובם מקומיים, הנהנים מכל להטוט ומכל בדיחה ומרבים בקריאות שמחה ועידוד. המעגלים כל כך צפופים עד שאין כמעט אפשרות להגיע ולראות משהו.

 בית המרקחת של חסן פילאלי

הישראלים הבאים בקבוצות מובלים לאחר כבוד אל בית המרקחת המרתק של חסן פילאלי. ואכן, המקום שופע מכל טוב הארץ: תרופות טבעיות, תבלינים, מרשמים סודיים לכל מיני תחלואים שבגוף ובנפש, חומרי קוסמטיקה, והכל, כמו שיישבע לכם פילאלי, מחומרים טבעיים ומוכן ביד על פי מסורות עתיקות. כמובן שהמקום מרתק וכך גם הסיפורים, אך כמוהו יש עשרות במרקש ובעצם בכל מרוקו. אין סוף בתי מרקחת כאלה, גדולים והדוקים, או קטנים בכוכים, כולם מוכרים אותם מוצרים מן הטבע וכולם יספרו לכם אותם סיפורים. מכל מקום, אם כולם הולכים אליו - לכו גם אתם. מספיק להגיד חסן פילאלי, כולם יובילו אתכם לשם, תמורת תשלום כמובן.