האמנות במרוקו

האמנות במרוקו - פתיח

האומנות במרוקו מאופיינת בקו חד מאוד שהוא - ניגודיות קיצונית. מקור לניגודיות זו אנו יכולים לראות בנופיה של מרוקו, המהווים מוזיאון ענק של אומנות סביבתית.

מאמר זה, מגיש תמצית, מעט מן המעט, מססגוניותה הקוטבית-אך בה בעת משלימה, של מרוקו, בכל פאן בחייה. 

האומנות במרוקו מאופיינת בקשתות שלה וקו חד מאוד של ניגודיות קיצונית. מקור לניגודיות זו אנו יכולים לראות בנופיה של מרוקו, המהווים מוזיאון ענק של אומנות סביבתית :

צורות בניה: מגורדי השחקים-בקזבלנקה, לבתי החומר ולבנים-בהרי האטלס, כאשר בצפון בונים מלבנים.

נופים: מההרים הירוקים סביב טנג'יר ועד למישורים צחיחים סביב שווקי הגמלים של גווילימין.

צבעים ססגוניים: פאס-כחולה, מראקש-אדומה, מקנס-ירקרקה והאוקיינוס האטלנטי לבן וטורקיז, דיונות הסהרה-צהוב חום והדגל-אדום ירוק זהב.

הלבוש המסורתי: הלבוש המסורתי משתנה מאזור לאזור, מכפר לכפר, משבט לשבט ומעמק להר.

הבדלים קיצוניים במרוקו ניתן לראות גם באורחות החיים, בריבוי ניבי שפה ובהשפעות של תרבותיות שונות.

בפאס, מתקיימות סדנאות מקומיות לתיירים בהן ניתן לצפות בתהליכי עיבוד ויצירה שלא השתנו ב- 200 השנים האחרונות. רוב האומנות המקומית מקורה למעשה באנדלוסיה של דרום ספרד.  עם השפעה ברברית של הרי האטלס והסהרה.

במרוקו ניתן למצוא גם מעבדי צמר, מעבדי עץ, מפרזלים, אורגי שטיחים, קולעי מחצלות, ועוד... וביחד עם חרשי הנחושת – מתקבלת סימפוניה של קולות וצבעים, מעיין חזרה במנהרת הזמן לעולם של פעם – אומנות במייטבה. 

כל אלו מעניקים למרוקו את קיסמה המהמם, ממראות אלף לילה ולילה בערים, דרך דיונות הסהרה המהפנטות ועד לנאות המדבר הנראות כמצוירות ביד אמן.

מרוקו היא ארץ המסתוריות, האקזוטיות, החושניות, הדרמטיות. בקיצור- אי אפשר להתעלם ממנה. וכך גם מתבטא ביצירות האומנות המופקות בהשראתה.

קרמיקה וקדרות 

מרוקו הינה אחת מבירות הקרמיקה והקדרות העולמיות, וזאת בזכות מאגרי המינרליים והפוספטים שלה, האדמה האדומה בצפון הרחוק המשמשת לקדרות הטרקוטה, החוף הצהוב  שבחוף האטלנטי המשמש לזליג'.

בכל רחבי מרוקו ניתן למצוא מבחר עשיר ומגוון של יצירה בחומר: מכלי בית ואוכל, בישול ואכסון ועד לאריחים מעוטרים- זליג' המעטרים קירות, מזרקות, שערים, בתים פרטיים, עמודים, קשתות, ועוד...

 הפסיפס

מרוקו מעוטרת לאורכה ולרוחבה באומנות חיפוי הפסיפס. בכל מקום ניתן לראות מבנים, חצרות, כיכרות ויצירות מחופים בעיטורים מקושטים של פסיפס. והכל בעבודת יד.

הפסיפסים לרוב מאוד צבעוניים ומאוד מגוונים בדוגמאות שלהם. חלק מהתכנון האדריכלי, הוא עיצוב הפסיפס. האדריכל מתכנן את צורת הפסיפס, ובמפעל, פועלים שפופים על הרצפה ושוברים אריחים בגרזן על פי לפי הדוגמה הרצויה.

אריחי הזליג' עשויים מחימר מיוחד המצוי באדמת ההרים של פאס. לשם צביעה מפיקים צבעים טבעיים ממתכות ותערובות צמחים.

דוגמאות העיטור של הזליז' המודרני שואבות השראה מהדגמים המסורתיים, המאופיינים בססגוניות של צבעים וצורות גאומטריות- משולשים, מרובעים, סהרונים, כוכבים ועוד. המסורת העתיקה נשמרת לאורך השנים באיכותה הגבוהה של המלאכה.

הבורסקאים-מעבדי העורות

הבורסקאים (מעבדי העורות) מגרדים עורות ומסירים מהם שומן, שיער ולכלוך, טובלים את העורות  בבריכות בהם מעורבים חומרים מרככים מסוגים שונים. רסק ספלולי בלוטי-האלון, סיד, פירות-אוג וצואת כלבים, היוצרים צבעים שונים ובעיקר צחנה חריפה. לאחר ייבוש העורות מתקבלות יריעות ססגוניות המוכנות לשיווק.

האמנות במרוקו

^{סדרת כתבות - מאת: אברהם אביזמר © כל הזכויות שמורות למחבר}

מרוקו היא ארץ של ניגודים... בגיאוגרפיה, בתכסית, בהרכב האוכלוסייה, בשפה, במנהגים, באמנות ובלבוש...

מרוקו היא אחת המדינות המוסלמיות שהאמנות האסלאמית בה בא לידי ביטוי באופן בולט במיוחד..

את אופייה של מרוקו במובנים אלה אנסה לפרוש בפניכם בפרק זה ובפרקים הבאים...

כללי-אמנות מוסלמית 

המונח אמנות מוסלמית מתייחס בדרך-כלל לאמנות הפלסטית, לאדריכלות ולקליגרפיה כפי שהתפתחו ונפוצו באימפריות המוסלמיות, בעיקר בספרד.. והמדינות שהתפצלו ממנה, מהקמתה במאה ה-7 לספירה הנוצרית ועד התפוררות האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-20. ביטויים לאמנות אסלאמית קיימים גם לאחר התקופה הזו, אולם ניכרת בהם השפעה מערבית, ושוני הולך וגובר בין קהילות מוסלמיות שונות...

שני מאפיינים בולטים של האמנות המוסלמית הם, שימוש נרחב בכתב הערבי כאמצעי לעיטור, ופיתוח אדריכלות מיוחדת לבניית מסגדים ומדרשות (בתי מדרש מוסלמיים ללימודים תיאולוגיים).

היסטוריה של האמנות באסלאם

מייסד האסלאם, מוחמד, לא היה נביא בלבד, אלא גם מנהיג, שופט, מחוקק ומפקד, והח'ליפים ששלטו אחריו ירשו גם את התפקידים הללו.

מוחמד ייסד את הגרעין של האימפריה המוסלמית, באמצעות המרת דת, בתרגילים פוליטיים ויכולת אדמיניסטרטיבית. לתאריך הגירתו המפורסמת (היג'רה) למדינה בשנת 622 מתייחסים כאל התחלת הספירה המוסלמית. מהעיר אל-מדינה פתח מוחמד במספר מסעות צבאיים נגד מכה וגביריה עד שהצליח להכניע אותה, והיא הפכה למוקד הדתי החשוב של האסלאם מאז ועד ימינו. מטרתם העקרונית של המסעות היא ההגנה על הדת החדשה, וכתגובה לפעולות תוקפניות של אנשי מכה נגד המוסלמים, אשר סבלו הרבה.

עם מות מוחמד בשנת 632 נמשכה תנופת הכיבושים של המוסלמים בכל עוצמתה. ואכן תקופה זו הייתה לתקופה של ניצחונות צבאיים שבאו במהירות רבה בזה אחר זה. הערבים פשטו וכבשו את ארץ ישראל וסוריה בשנת 636 ואת מסופוטמיה בשנת 637. מצרים נכבשה בשנת 639. כן כבשו המוסלמים את ממלכת פרס, מערב טורקסטן וחלקים מחבל פנג'אב, את צפון אפריקה וספרד. כך, בפחות ממאה שנה היו מרחבים עצומים של העולם, מספרד ועד לגבולות סין, בידי המוסלמים, מאוחדים תחת כוח תרבותי חדש - האסלאם.

אמנות האסלאם אינה אמנות של ארץ מסוימת או של עם מסוים. היא אמנות של ציוויליזציה שנוצרה מתוך צירוף של נסיבות היסטוריות: כיבוש העולם העתיק על ידי הערבים, איחוד של טריטוריה נרחבת תחת דגל האסלאם ופלישה של עמים זרים לשטחים אלה. למן ההתחלה נקבע הכיוון של אמנות האסלאם על ידי המבנים הפוליטיים שחרגו מעבר לגבולות הגיאוגרפיים והחברתיים. לכן סקירת אמנות האסלאם, תיערך לפי סדר התהוותן  ושליטתן של האימפריות המוסלמיות.

אמנות האסלאם שאבה את השראתה משני מקורות עיקריים:

*מקור אחד היה מסורות אמנותיות פרה-אסלאמיות אשר היו נפוצות בארצות הכבושות.

*המקור השני - מסורות ערביות וטורקיות נומדיות. בתקופתו של מוחמד לא הייתה לערבים אמנות משל עצמם, שכן ערב שלפני האסלאם הייתה עקרה מבחינה אמנותית. עם כיבוש סוריה, מסופוטמיה, מצרים ופרס הם ירשו את האמנות שרווחה בארצות הללו. ממקורות ספרותיים עולה כי הח'ליפים האומיים, שליטי השושלת הראשונה ששלטה באסלאם, השתמשו באמנים ובחומרים מקומיים בפרובינציות הכבושות לשם בניית עריהם החדשות לרבות הארמונות והמסגדים. כך למשל, עובדי פסיפס סוריים וביזנטיים היו אלה אשר קישטו את המסגד בדמשק. אמנים מצריים עבדו בכיפת הסלע אשר בירושלים ובבנייתה של בגדד השתתפו אמנים שקובצו מסוריה, איראן, מוצול, כופה, ואסט, ובצרה.

גם הכובשים המוסלמים בספרד גילו יחס סובלני כלפי היהודים והנוצרים. יחס זה נבע מהצורך להשתמש בידיעותיהם בכל התחומים – כולל באמנות. נוסף על הרצון ללמוד, ניחנו האמנים המוסלמים בכושר למידה יוצא דופן אשר אפשר להם ללמוד במהירות אומנויות כגון אומנות זעירה בשן, כיור, חריטה בעץ ומתכת ועוד.

מקור ההשראה העיקרי שהיה לאמנות המוסלמית בראשיתה, אמנות חוץ ערבית, נחלק בעיקרו לשניים. מחד, המסורת האמנותית הקלאסית המאוחרת הנוצרית - ביזאנטית, ומאידך, המסורת הפרסית סאסאנית. במונומנטים אסלאמיים מוקדמים כמו פסיפסי כיפת הסלע בירושלים משנת 691, והמסגד הגדול בדמשק, מוצאים מוטיבים קישוטיים הן קלאסיים-ביזאנטים והן פרסיים, זה לצד זה. אף בחפצי האמנות הזעירה, מן התקופה המוסלמית המוקדמת, משמשים הקישוטים השאולים משתי התרבויות השונות, בעת ובעונה אחת. הערבים שאלו מהתרבות הסאסאנית צורות עיטור שרווחו בפרס.

מצד אחד השתמשו המוסלמים בעיטורים ביזאנטיים וקופטיים שהיו מקובלים במצרים, סוריה וצפון אפריקה, ומצד שני ממגוון זה של צורות אומנותיות סגלו להם מוטיבים נבחרים ומזגו אותם לסגנון אסלאמי אחיד. המוסלמים בררו בקפידה את אותם יסודות שנעמו לעינם ולצרכם והרכיבו אותם מחדש בצורה שהייתה מוסלמית טיפוסית מובהקת. למשל, המוטיב הפופולארי ביותר שאותו קיבלו מן הביזנטים היה הקישוט הקלאסי של דגם האקנתוס ושריג הגפן, אך המוסלמים סגננו את המוטיב הזה עד שהשיגו מתווה מופשט לגמרי. מוטיב זה של שריג הגפן הופיע במגוון אינסופי של תבניות וצורות. פעמים הודגש הגבעול, פעמים הודגש העלה תוך שהקו מתכופף בצורה גלית או מתפתלת. הקומבינציות הדקורטיביות של מקבץ צמחים ופירות שקיימים באמנות הקלאסית בצורה נטורליסטית, מופיעות באמנות האסלאמית כקישוט ובצורה המצביעה על העדר נטייה לחקות את הטבע - מה שגרם לאופי הבלתי נטורליסטי והמופשט של האמנות האסלאמית. דגמים גיאומטריים ופרחוניים ותשליבים מדויקים, שמופיעים על אריגים קופטיים מן המאות ה-5 וה-6 , הם אותות מבשרים לקישוט הגיאומטרי העתיד להופיע באמנות האסלאמית.

התקופה הסאסאנית בפרס, התקופה שקדמה לשלטון המוסלמים, הייתה אחת מתקופות הזוהר באמנות האיראנית, ונוהלה מטעם בית המלכות, ועל כן הגיעו האמנויות הארכיטקטוניות לשיא השלמות. כך היו למוסלמים דגמים מעולים להתרשמות. מן האמנות הפרסית סאסנית שרווחה בפרס ומסופוטמיה, ירשו את חיבתם לתיאורי חיות ועופות כמו גריפונים ודרקונים, ציפורים וטווסים, אריות, דישונים, צבאים, כלבי ציד ויצורים דמיוניים מורכבים, שלפעמים עברו את גבול התימהוני. מוטיב הכנפיים, אשר באמנות הסאסנית סימלו מלכות, אף הוא נכנס ישירות לאמנות האסלאמית. האמנות הסאסנית, שהצטיינה בסגנון מופשט ובעיטור פסדו פרחוני, ואשר בו בולטת החזרה הריתמית והסימטריה כעקרונות ראשיים מתקבלת לתוך אמנות האסלאם. יש כמעט המשכיות ורצף בהתפתחות האמנותית מהתקופה הסאסנית לאסלאם.

התפתחותו של סגנון העיטור האסלאמי הושפע רבות גם מן האומניות של הנומדים, הטורקים והאיראנים ממזרח איראן וממרכז אסיה. טכניקות ועיטורים רבים וחדשים שולבו ומוזגו לתוך אמנות האסלאם (דגמים שלא היו מוכרים באמנות הסאסנית והנוצרית מזרחית).

אם נסכם פרק זה של ראשית התפתחותה של אמנות האסלאם, נוכל לומר בביטחון שאמנות האסלאם, אקלקטית בטבעה, ספגה וקלטה את המוטיבים האמנותיים, הסגנון והטכניקות של התרבויות שבהן נתקלה תוך כיבוש ארצות המזרח, ואמצה אותן תוך כדי התאמתן לאופייה ולמהותה. הבסיס להתפתחות אמנות האסלאם היה מורכב מפסיפס של אלמנטים אמנותיים רבים, שהיו שאובים מן התרבות הקלאסית המאוחרת, והאמנות הפרסים סאסנית והנומדית. מאמצע המאה ה-9 מצאה לה האמנות המוסלמית דרכי ביטוי משלה, שונים מאלו של האמנויות שבכל שאר התרבויות הגדולות, ועל האופי הזה שמרה, אפשר לומר, עד לזמן החדש...

לסיכום הפרק הזה... ניתן לומר שביטויים של אמנות מוסלמית אפשר למצוא, כאמור, באזור רחב מאוד המשתרע מדרום-מזרח אסיה ועד אנדלוסיה שבדרום ספרד. המרכזים של האמנות המוסלמית השתנו לפי השתנות המרכזים הפוליטיים של השלטון המוסלמי. ערים מרכזיות שבהן התפתחה אמנות מוסלמית הן מכה, אל-מדינה, ירושלים, דמשק, בגדד, כופה, בצרה, קהיר, קורדובה, איסטנבול, סמרקנד, בוכרה, קירוואן, פאס מראקש ועוד... בכל אחד מהמרכזים האלה אפשר למצוא מאפיינים משותפים בצד השפעות של האמנות המקומית שקדמה לאסלאם או שהתקיימה לצדו לתקופת מה...

אמנות וקישוט 

אמנות וקישוט הם חלק בלתי נפרד מהמסורת המוסלמית, ובעיקר בטכניקת הזליג'. הזליג' הינו פסיפס המכסה את קירות המסגדים, בתי הציבור, ארמונות ובתי המגורים, כנראה שמוצאו מהתרבות הביזנטית שעיסוקה היה במלאכת הפסיפס אבל בשונה ממנה הרפרטואר של הצורות לקוח מהעולם הצמחי והגיאומטרי ללא דמויות אדם ובעלי חיים האסורים על פי האסלאם, שהכוונה שאין בעיטורים שום משמעות שתפר את המחשבה של המאמין...

הפסיפס מתחיל מיחידה אחת קטנה החוזרת על עצמה בדפוס קבוע עד שכל הקיר מתכסה בגלימת זליג', חומר הגלם הינו חמר צבוע ושרוף בתנור בעלי זיגוג צבעוני מרהיב ביופיו ובשלל צבעים, וליד הפסיפס מופיע הסטוקו אשר עשוי מאבקת שיש וגבס ומעטר את המשקופים או הקשתות של המסגדים ויוצר גימור לקיר או נטיפים מעל הקשתות.

בכל קיר ישנה גם סיומת של אפיגרפיה שהיא חרוטה בסטוקו ובעלת תפקיד כפול

1. מרכיב עיטורי והעברת מסר דתי לצופה

2. וגם, שהמשפטים החרוטים בסטוקו הינם מהתפילה ו/ או שמו של אללה - אלוהי האיסלאם.

כך משתלבים באופן הרמוני כל סוגי האמנות מרצפת הפסיפס לקירות הפסיפס, לקשתות הסטוקו ולגימור בכתב הערבי המסתלסל  לכלל יצירה אחת שלמה ללא השארת מקום ריק אחד הנקרא "פחד החלל הריק"', כלומר, הפחד מהאין, מהחלל, מהלא-כלום...

אמנות כמו זו שהצגתי בסדרת הכתבות יש בה כדי להאיר את העובדה שחלק ניכר מן האומנות במגרב מקורה אצל אומנים יהודים!  אומנות של כלי קרמיקה, ריקועי נחושת, אריגת שטיחים וצעיפים, עבודות בעץ ובעור, צורפות ועוד. עברו מידי היהודים שגרו במרוקו עד עלייתם לארץ לידי האמנים המרוקאים. ועוד, אמנות האסלאם במגרב ובספרד פיתחה סגנון ייחודי. מנותקת ומופרדת על ידי המדבר הגדול של צפון אפריקה משאר העולם המוסלמי. הריחוק והבידוד הגיאוגרפי כפו על המגרב להתכנס בתוך עצמו.

גם לדת הייתה חשיבות בהתפתחות של האמנות המוסלמית במגרב. השושלות אימצו את האסלאם במתכונת של האסכולה הפוריטנית והשמרנית, אשר גילתה יותר עוינות לביטוי אמנותי באופן כללי. כמדיום ויזואלי לא הייתה לאמנות אותה עוצמה כמו בעולם המוסלמי במזרח.

הערבים שכבשו את צפון אפריקה בשלהי המאה השביעית הביאו מעט מאד תרבות אמנותית מארץ מוצאם. האסלאם הקדום הותיר במרוקו מוטיב בנייה ערבי טהור אחד בלבד. אלו הן השיניות המופיעות על הגגות, בעיקר במדבר הסהרה, אלמנט זה מקורו במסופוטמיה ומשם הועבר לחצי האי ערב והתפשט למערב.

את יסודותיה ינקה ספרד מסוריה. בשנת 750 הצליח הנסיך האומיי להימלט מן הטבח שעשו העבאסים. הוא הגיע לספרד וייסד שושלת שבירתה בקורדובה. באנדלוסיה התיישבו פליטים סורים שהביאו איתם מסורות אמנותיות מארץ מולדתם. כך הוטבע הזיכרון של הארכיטקטורה האומיית במסגד הגדול בקורדובה - במסקיטה, אשר אימץ את תכנית המסגד בדמשק. תכנית זו הפכה מודל שנשמר כמעט ללא שינוי במשך מאות שנים.

 רעיון המינרט (הצריח) צמח כנראה בסוריה בהשפעת מגדלי הכנסיות. צורת המרובע המאסיבי הועתקה למגרב ואילו במזרח התפתח המינרט הגלילי. גם הקשת בשערי הכניסה למדינה בצורה של פרסת הסוס מקורה בדמשק. לאורך השנים ההשפעה הסורית נשמרה כהד בלבד והאמנות פיתחה סגנון ייחודי שזכה לכינוי היספאנו-מורי (ספרדי/מורי).

המורביטון

שושלת המורביטון שבירתם הייתה במראקש ואשר השתלטו על מרוקו במאה ה-11 היו לשבטים נוודים שלא היה להם קשר לעולם האסלאם במזרח, וגם לא מסורת אמנותית משלהם. חדורים במוטיבציה חזקה ובאידיאולוגיה של מלחמת מצווה (ג'יהאד) פלשו לספרד ומילאו את החלל שהותירה השושלת בקורדובה לאחר נפילתה. גם הלהט הדתי מסביר אולי מדוע הקדישו רק מעט משאבים לאמנות. המונומנטים היחידים שהותירו היו המסגדים בפאס ובמראקש על פי המודל של המסגד בקורדובה. הבחירה בטיפוס מסגד החצר, שתכניתו זהה לביתו של מוחמד, מעידה על שאיפתם של השושלות הברבריות להתחבר למסורת העבר ובכך לקבל לגיטימציה לשלטונם.

המווחידון

שושלת המווחידון – המאה ה-12 וה- 13 שבירתם הייתה מראקש הביאו תנופה חדשה לארכיטקטורה הדתית. כמו קודמיהם היו מחמירים וסגפנים מבחינה דתית ושמרנים בתפיסתם הארכיטקטונית. המסגדים שבנו בסיביליה בספרד, ברבאט ובמראקש המשיכו את מסורת מסגדי החצר העצומים. חלל המסגד פשוט. ועיקרו יער עמודים וקשתות. פרסת סוס היוצרים אולם רחב, חלל אין סופי חסר גבולות. האולם מקורה בגגות רעפים רוחביים. האלמנט המאפיין של מסגדים אלו היה המינרט, שהפך סימן ההיכר של הארכיטקטורה במרוקו. כל המסגדים שנבנו מאוחר יותר אימצו מגדלים מרובעים אלו, כולל המסגד בקזבלנקה. בעוד חזיתות הבניין חלקות, המינרטים עוטרו בגילופי אבן עשירים.

המרינים

גם שושלת המרינים, שבירתם הייתה שוב פאס, המשיכו בבנייה דתית. שלא כקודמיהם, הלהט הדתי לא הניע אותם, וחולשתם הפוליטית והכלכלית לא אפשרה להם לממן בניית מסגדים גדולים. המדרשות הן צנועות במימדים, אך עושר העיטור מעיד על בגרות אמנותית. קנה המידה האנושי מבטא ומשקף את חוסר הרשמיות שאפיינה את הלימוד בימי הביניים.

העיטור – סטוקו, ערבסקות והכתב הערבי

לאסלאם יש תפקיד מרכזי באמנות גם בצורה וגם בתוכן. אף שאין בקוראן איסור מפורש לתאר דמויות, האסלאם אימץ את האיסור המקראי. לכן אין אמנות פיגורטיבית במבני ציבור. במזרח עיטורי דמויות היו מקובלים בארמונות ובבתים פרטיים.

התרבות המוסלמית פיתחה את הדגמים המופשטים, הגיאומטריים והצמחיים. העיסוק במתמטיקה והנדסה הוביל לשכלול ותחכום של הצורות. כישרונם ומיומנותם של האמנים הם שהפכו גם חומרים דלים וזולים לחגיגה של קישוטים הדורים.

אמנות עיטורית מסיטה את תשומת הלב מהעולם הארצי הממשי אל עולם רוחני יותר. העיטור מאציל תחושה דתית נשגבת. המאמין נבלע כליל מתוך כניעה מוחלטת. חזרה והכפלת צורות במחזור וזרימה אין סופיים מבטאים את האדם החולף לעומת האל הנצחי.

מילוי פני השטח, החל בחפצים קטנים וכלה בקירות שלמים, הוא אחד העקרונות הבסיסיים. שיווי משקל וסימטריה המעניקים הרמוניה ושלווה. זרימה בלתי פוסקת ותחושה של אין סוף הם הביטוי האמנותי לתפישת האדם כבן חלוף. כל יחידה עיטורית תואמת את האלמנט האדריכלי בגלל הצורך לכסות את כל השטח.

חלוקה ליחידות גיאומטריות ובתוכן עיטור צמחי של ערבסקה. הערבסקה היא שריג מתפצל שמרכיביו הם העלה והגבעול של הפלמטה, צמח הדומה לחבצלת, שמספר אונותיו בלתי זוגי. הגבעול נע בגלים ובספיראלות ויוצר תשליבים מסובכים. צורת העלה מסוגננת עד להפשטה. הערבסקה יוצאת תמיד ממרכז ברור, ממנו מתפתח גבעול מוביל עלה עד אין סוף. כל צורה מתפרקת לצורות משנה. מילוי פני השטח בעיטור יוצר טשטוש של האלמנטים הארכיטקטוניים ומקנה רושם של בד, מעין כיסוי של וילון, אשליה של משהו קליל לא נושם. ובהשאלה, שיווי משקל, השלמה מוחלטת, פיוס ורוגע, אין עוינות, ניגודיות או דינאמיות.

ערבסקה אינה מילה ערבית אלא נהגתה באיטליה בתקופת הרנסנס. הערבסקה נתפסה במערב כדקורציה, כאורנמנטיקה, משהו נלווה, רגשי ויצרי לעומת המחשבה והרציו. בהסבה לאמנות, העיטור הוא תוספת למשהו חשוב. כך בעיני המערב, אך לאסלאם העיטור הוא לב האמנות.

 את הדוגמאות העיטוריות התאימו האמנים לכל חומר, אולם האמצעים הכספיים לא אפשרו לשליטים במרוקו לבחור בחומרים יקרים. המעבר מחומר לחומר על אותו קיר הוא חלק. הדוגמאות החוזרות יוצרות את הרצף למרות השוני בטכניקות.

סטוקו הוא טיח על בסיס גבס שניתן לכיור בעודו לח. עבודה מהירה בתבניות, חומר זמין, עממי וזול, שאינו משדר יוקרה.

 גם הקרמיקה המזוגגת היא חומר נפוץ בעיטור אדריכלי במרוקו. הטכניקה היא שיבוץ קוביות צבעוניות בצורות שונות היוצרות פסיפס של מוטיבים גיאומטריים רבי צלעות, כוכבים ופרחים מסוגננים. אוסף של עשרות דוגמאות משמשות כאותיות מהן יוצרים מילים. את החומר יוצקים בתבניות לאריחים ושוברים במכשיר דמוי צבת. במבט מקרוב נראית הטכניקה פשוטה ולא מדויקת, אולם הרושם הכולל הוא אחיד, צבעוני ומתוחכם. טכניקה זו הובאה מספרד ונקראת אזולחוס מהמילה אזול, כחול. במרוקו השתבשה המילה לזליז'. אזול גם שווה למילה בתשליחית שלום!

הכתב הערבי

הערבית היא לשון הקודש של הקוראן, דברי אלוהים שהועברו אל האדם על ידי שליח בן אנוש - הנביא מוחמד, לדעת המאמינים. התפילות נאמרות בשפה הקדושה, לכן לכל מוסלם יש זיקה ישירה ועמוקה לכתב הערבי.

 הקליגרפיה נחשבה אמנות יוקרתית, תשובה להגבלות שהטיל האסלאם על ציורי דיוקנאות. המילה הכתובה החליפה את ציורי הקדושים והפסלים בכנסייה. תפקידם של פסוקי הקוראן המעטרים כל מבנה הדתי לעורר תגובה רגשית. חשיבות הכתובת אינה בתוכן אלא כסמל והפגנה של אמונה. הכתובת צריכה להיראות יותר מאשר להיקרא. המסר הוא באותיות עצמן ולא בתוכן, לכן הכתב הפך לקישוט בעל ערך בפני עצמו.

הכתב התחיל להתפתח עם כתיבת הקוראנים. הספרים הראשונים נכתבו בכתב הכופי, שהתפתח בכופה מדרום לבגדד במאה ה-7. כתב נקי וברור, זוויתי ומלבני, קווים אופקיים ארוכים. בסוף המאה ה-10 החליף הקלף את הנייר ובמקביל התפתח הכתב הנסחי המעוגל.

המסגד

החשוב מבין המבנים הדתיים הוא המסגד הממלא גם תפקיד חברתי. אין הוראות כיצד לבנות מסגד, הצרכים החברתיים ולא הצד הדתי הכתיבו את התכנית. תחילת התפילה בהיטהרות, טקס פיסי שיוצר את המעבר מחול לקודש, סיומה בהנחת המצח על הרצפה לאות כניעה מוחלטת לפני האל.

מקום התפילה הציבורי נבנה בהשראת ביתו של מוחמד במדינה. על פי תיאורים שנמסרו בעלפה, היה הבית מבנה פשוט סביב חצר פתוחה לשמיים, מוקף בחומת לבנים, עם אזור מקורה בענפי כפות תמרים. כל הפעילות הציבורית, דתית ופוליטית, נערכה בחצר.

חצר המסגד מוקפת בארקדות עמודים, ובמרכזה ברכת טהרה. אולם התפילה צנוע במראהו, זרוע בעמודים וביניהן קשתות. רצפתו מכוסה שטיחים צבעוניים. במרכז קיר הקיבלה הפונה למכה נמצא המיחראב, גומחה חצי עגולה, אליו נשואות עיני המתפללים. המינבר הוא במה מוגבהת אליה מטפס האימאם במדרגות עץ או אבן, לשאת את הדרשה.

 תפיסת החלל מלמדת על שיווין וצניעות בפני האל. אין היררכיה של מעמדות ואפשר להיכנס מכל מקום ולעמוד בכל מקום. נשים יכולות לעמוד בשורות האחרונות ואינן מתערבבות בקהל הגברים.

 המסגדים הראשונים היו מבנים שאפתניים בגלל הפונקציה הרחבה שלהם. מידי יום שישי בצהרים התכנסו המאמינים והאזינו לדרשה, החוטבה, בחצר למדו הילדים קרוא וכתוב ומתחת לארקדות נערכו משפטים. החובה הדתית להיפגש לתפילה משותפת הולידה צורך במבנה בקנה מידה גדול. בערים נבנו המסגדים בלב השוק, מה שהקל על הנגישות.

לצד המסגד מתנשא המינרט ממנו קורא המואז'ין 5 פעמים ביום לתפילה. רק במאה ה-13 החלו נוהגים לקרוא לתפילה מן המינרטים. לפני כן שימש כנראה מגדל ניצחון, הכרזה על נוכחות האסלאם. למינרט אין מקום או צורה קבועים אך במסגדי החצר המוקדמים מוקם בדרך כלל בחצר מול הקיבלה.

 תפוצתו של האסלאם כבר בראשיתו באזורים רחבים ושונים גיאוגרפית ולכן הסגנון המקומי ניכר. מסגד בספרד שונה במראהו ממסגד בעיראק, כמו גם חומרי הבנייה, אך לכולם אלמנטים משותפים. אב טיפוס למסגדים במרוקו שימשו המסגדים בקורדובה בספרד ובקירוואן בטוניס, ואני ביקרתי בשניהם! והם עצמם נבנו בהשראת המסגד האומיי בדמשק.

המסגדים הראשונים נבנו על ידי פליטים מוסלמים שהגיעו מספרד. שני המסגדים בפאס - אל אנדלוס הקדום ואל קירוואן על גדת הנהר מנגד, עברו שינויים ותוספות לאורך השנים, אך תבניתם הבסיסית כמסגדי חצר נותרה.

המדרשה

המדרשות כמבנה המיועד ללימודי דת התפתחו באיראן ונדדו לכל רחבי העולם המוסלמי. הפצת הסונה דרך הלימוד הייתה התשובה להתפשטות השיעה במאה ה-10. במרוקו נבנו המדרשות הראשונות בערים הגדולות רק במאה ה-13, כמוסד ממלכתי רשמי מטעם המדינה. הלימוד מומן על ידי המדינה מתרומות. התלמידים הוכשרו להיות מורים ומשפטנים וקיבלו כלכלה ומגורים. עם סיום הלימודים הם חזרו לכפרים להפיץ את לימודי הסונה.

 המדרשות היו מבנים צנועים בהשוואה למסגדים המונומנטאליים. חצר פתוחה שבמרכזה אגן מים, מוקפת באולמות לימוד ותפילה וחדרים קטנים למגורי התלמידים. בעוד המסגדים פשוטים בעיטורם המדרשות מקושטות בעושר רב. את אדיקותם וכוחם הפוליטי הפגינו הפטרונים בעיטורים שנעשו בחומרים שונים. שיבוצי קרמיקה מזוגגת, קליגרפיה עדינה וערבסקות בשיש, סטוקו ועץ, כל אלה משולבים בהרמוניה ואיזון מושלמים. אף חומר אינו משתלט, תחום בתוך פאנל קיר או רצועה מוגדרת.

 המדרשות שימשו גם כמקומות תפילה שכונתיים. בתוך סמטאות העיר הצפופה רק דלת המבנה סומנה בעיטור או במעין חופת עץ בולטת המזמינה את הקהל להיכנס ולהשתתף בפולחן. רצפת הקרמיקה הקרירה, רחש המים הזורמים, השלווה והסדר שמשרים העיטורים, כל אלה יוצרים ניגודיות להמולת העיר.

המדינה - העיר העתיקה

המאפיין העיקרי של האדריכלות במרוקו הוא עיקרון ההפנמה. הארכיטקטורה המוסלמית מחפשת ליצור חלל סגור, מוגן מהעולם החיצון ובה בעת להכניס את הגן פנימה. בתי המדינה יוצרים מבוך צפוף של סמטאות וקוביות מגובבות של בתים עם גגות שטוחים. החזיתות האטומות לא מרמזות וחושפות את מה שמתחבא ומוסתר. הסמטאות צרות ומפותלות כמעין מסדרונות הנפתחים אל חלל הכיכר, שוק או רחבה, מוקד מפגש לציבור. המרפסות הבולטות מן הקומה השנייה מצירות עוד יותר את הרחוב אך מגינות משמש ומגשם על העוברים ושבים. המסגד בלב העיר, כמו מכריז על האסלאם במדינה שבה הדת ארוגה בכל אספקט של חיי היום יום. המסגד הוא שיצר את העיר והשווקים מסודרים סביבו לפי סדר היררכי ולא מקרי.

המאפיין העיקרי של הערים המוסלמיות מצפון אפריקה ועד למזרח התיכון, מימי הביניים ועד היום, הוא החלוקה לרבעים. ההפרדה בין המינים הוא אלמנט חשוב במבנה העיר. הפרדה לא רק פיזית אלא גם ויזואלית. המשרביות, מיקום החלונות, גובהם של בניינים סמוכים אלה נועדו לשמור על פרטיות, במציאות בה נשים יכלו לראות אך לא להראות. גם בתוך הבית מוביל מסדרון כניסה שמתעקל או פונה בזוית אל חצר פתוחה וחוסם את המבט הישיר מן הרחוב.

בבתי עשירים יש הפרדה בין החלל הציבורי לפרטי גם בתוך הבית. אגף הגברים בקומה הראשונה והנשים בקומה השנייה. בבתים צנועים יותר יש סימנים וקודים, בעיקר זמנים מסוימים בהם יכולות הנשים להשתמש בחללים מסוימים. כך גם בבתי המרחץ יש ימים נפרדים לנשים ולגברים.

הסמטה שמובילה אל הבית היא חלק מהבית עצמו. שכנים רואים עצמם כחלק ממשפחה מורחבת ולגברים ממשפחות שונות אבל מאותו רחוב יש אחריות משותפת. גבר יגן על אישה שכנה. הוא רשאי להתערב במעשיה אם מצא שאינם הולמים.

אומנות של בתי הכנסת במג'רב...

פתיחה

שישה מאפיינים עיקריים יש לבתי הכנסת במג'רב בכלל, ואלה של מרוקו בפרט... מאחר שמרוקו הייתה והינה המובילה מבין 3 ארצות המג'רב בתחום היהודי בכלל, וזה של אומנות בתי הכנסת מחד, והכתבת הדרך ליישם ולמזג את האומנות של בתי הכנסת אל תוך הקהל היהודי המגוון שחי, ייצר ופעל באזור הזה של העולם יותר מ 2600 שנים...

עיקרי המאפיינים  

כאמור, שישה מאפיינים עיקריים יש לבתי הכנסת במג'רב, ואני אשתדל להסביר ולהבהיר את כולם...

1. המבנה

2. התיבה והדוכן של החזן

3. סדר הישיבה

4. ההיכל (ארון/ארונות הקודש) והספרים

5. עזרת הנשים

6. קופות הציבור

המבנה

לרוב מבנה בית הכנסת במג'רב הוא די פשוט... מרובע או מלבני צר ביותר ודי ארוך...

יש שנמצא ביהכ"נ, במיוחד, בהרי האטלס ובמדבר הסהרה שביהכ"נ נבנו מחומר העשוי חימר (תין, בפי המקומיים). זה חומר שיש 4 מרכיבים: א. תין ב. חציר (מה שנותר מצמח החיטה והשעורה) ג. גללים ד. מים

התקרה, בביה"נ אלו עשויה מקורות עץ ואותם ארב חומרים שמניתי...

התיבה

לרוב התיבה, המשמשת לקריאת התורה ולמקום הימצאו של החזן והגבאי של ביהכ"נ, נמצאת בסוף אולם ביהכ"נ, או בנטיה למרכז ביהכ"נ... אך בשום מקום לא תמצאו את התיבה מלפנים של ביהכ"נ, כמו שקיים בחלק ניכר מביהכ"נ בארץ...

 למבנה התיבה יש מספר סיבות:

א. מבחינה טכנית ו ווקאלית כך נשמעים בעלי התפקידים היטב  בכל חלל ביהכ"נ

ב. סיבה נוספת, והיא, לדעתי, העיקרית... יהודים במרוקו ובכל מקום אחר בעולם, בעת ההיא, עסקו במסחר, מאחר שלא הורשו להחזיק בנדל"ן עפ"י חוקי ה"דימה". לרוב המסחר היו כרוך בנסיעות ארוכות לכפרים וישובים רחוקים, ועל כן נעדרו שבועות וחודשים רבים מן הבית. כאשר הם שבו ופגשו את בני המשפחה בשמחה רבה, כמובן, הם פנו אל ביהכ"נ שהיה עבורם, ועבור כל יהודי מרכז חשוב ביותר... מטבע הדברים כל סוחר כזה שנעדר תקופה ארוכה היה לו מה לומר ולספר לחברים וקרובים את קורותיו בזמן היעדרותו,  ועל מנת למנוע את התופעה הזו בקרב המתפללים, בזמן קריאת התורה והתפילה, התיבה ב-ביהכ"נ נבנתה כך שלחזן ו/או לגבאי הייתה זווית ראיה לכל המתפללים על "להשגיח" עליהם. כן, בפירוש, להשגיח!

סדר הישיבה

לרוב, סדר הישיבה בכל בתי הכנסת היה כזה שהמושבים של המתפללים היו פונים אחד כלפי רעהו... אם ההיכל, לדוגמא, שהיה תמיד פונה בכוון מזרח הרי הישיבה משני צידי התיבה, שהיה שמור לפרנסים ובכירי העדה, היה אף הוא פונה בכוון מזרח.. אך המושבים שלפני התיבה, בחלק הצפוני והדרומי, היו פונים אלה לעומת אלה... גם כן במטרה למנוע שיחות עודפות בזמן התפילה וקריאת הפרשה...

ההיכל ו/או ארון קודש  

לרוב נמצא שההיכלים בבתי הכנסת במרוקו הם כאלה:

א. חדר (היכל) גדול המשמש כהיכל לספרי התורה

ב. שני (2) ארונות קודש

ג. ארון קודש

היכל: קיים בכמה מקומות. אך, המקום שבו הדבר הזה בולט במיוחד נמצא בקזבלנקה. אם תגיעו לבקר במרוקו אני ממליץ לכם לבקר ב ביהכ"נ של "הווארניין" (בית אל) ליד פלאס (כיכר) וורדן. פה הארון הוא היכל ענק, שבו הזוכים במצוות הולכת הספרים, נכנסים פנימה אל תוך חדר גדול, שבנוי בחצי עיגול, והספרים מסורים בשתי קומות...

שני ארונות קודש:

כאן שני הארונות משמשים את הקהל כך. בארון אחד נמצאים הספרים הנדרשים לתפילות של ימים שני, חמישי ושבת...

הארון השני משמש את ספרי התורה לתפילות של הקהל בימים הנוראים וביתר חגי ישראל...

כמובן, כשספר שהוקדש ליהודי מסוים שהלך לעולמו... הספר מוצא לכבודו בזמן היארצייט (יום האזכרה שלו)

הספרים (ספרי התורה) במרוקו הינם ספרי תורה "אשכנזיים"!!! ולא בבלים (עטופים בארגזי עץ ומצופים זהב או כסף כמקובל בארץ... בפעם אחרת ארחיב בעניין הזה.

עזרת הנשים

עזרת הנשים בכל בתי הכנסת במרוקו נמצאים בקומה העליונה של מבנה ביהכ"נ או בקומה התפילה של הגברים... המיוחד פה הוא שלא תמצאו מחיצה כלשהי, כמו וילון או מכשול אחר בין עזרת הנשים לאולם התפילה... זה מצביע, לדעתי על ליברליות מסוימת של המנהגים שנהגו במרוקו בלא מעט תחומים. בע"ה ובישועתו, אולי עוד אדרש לכך... ואכתוב את דעתי בעניין

קופות הצדקה 

קופות הצדקה ב ביהכ"נ במרוקו נחלקות לשתיים:

א. קופה של העניים

ב. קופה של בדק הבית

קופה של העניים: בכל יום חמישי נאספים הכספים (עד היום!) שנצברו בקופה. הועד קונה מצרכים קשים, בשר ועופות וכל מה שנדרש לשבת. המצרכים מחולקים לנצרכים שיטרחו ויהיו שותף לתורמים בכנות לשבת המלכה..

קופה של בדק הבית: הקופה נועדה לשם שמים, שבה תורמים מייעדים את תרומתם להחזקת ביהכ"נ ולשיפוץ אחת לכמה שנים

 סלאת ז'וזף מרקש מרוקו -

אלחבאב.. הנה, עכשיו עזבתי את מראקש, ובדרך מהמלאח לבאב "גנאוו" (אייל) חלפתי על פני כמה בתי כנסת: סלאת לעז'מה, סלאת ר' פנחס הכהן, סלאת ז'וזף ביטון-הצבועה בצבע צהוב עז ועוד... שרלי ביטון איש חם, חכם ומקסים ואני בהחלט מסכים לכל מה שנאמר על שרלי...

אני ממליץ לכל מי שמבקר במראקש לבקר בבית הכנסת הזה... אגב המפתח לבית הכנסת נמצא אצל שרלי וגם בחנות התבלינים שמתחת לבית הכנסת (אצל חמיד, העובד של שרלי) בברכת יישר כוח.

בין השנים 1999- 2001 שרלי שיפץ את בית הכנסת בסכום השווה לחצי מליון שקל (מליון דירהם) וזאת כי סבו השאיר צוואה לפני מותו שלעולם לא יגבו תרומות לבית הכנסת ממתפללים, וכמו כן לא יגבו כסף עבור עליה לתורה בשבתות וחגים, חתונות, בריתות בר מצווה ועוד שמחות... וזה כדי שלכל אדם תהיה את האפשרות לזכות במצוות קריאה מספר התורה גם אם אין לו אמצעים כספיים

כך נהג סבו בשנים עברו עד לפטירתו בשנת 1941. בצוואתו הורה להמשיך בדרכו במימון החזקת בית הכנסת מכספי המשפחה בלבד.