אגדיר

אגדיר

^{מאת שאול טנג'י מדריך טיולים, בלשן ומחבר "אינציקלופדיה זוטא לצדיקי מרוקו וחכמיה"  © כל הזכויות שמורות למחבר}

מקצת מההיסטוריה של אגדיר

בעבר הישוב היה עיירה קטנה של דייגים בֶּרְבֶּרִיִים, ושנים רבות התנהלו בה קרבות בין השבטים לשלטונות הזרים.

בשנת 1506 התיישבו בְּאָגָּדִיר פורטוגזים ובנו במקום מושבה ונתנו לה את השם: סָנְטָה קְרוּז דֶה קָאפ דֶה גֶּה

SANTA CRUZ DE CAP DE  GUE  

הפורטוגזים לא הסתפקו בהשתלטות על מקורות המים. הם רצו הכול: לכבוש את השטח ולהיות בעליה הבלעדיים של האדמה הפורייה המניבה תוצרת חקלאית עשירה, בעיקר זו הבאה מעמק ה״סוס" (La vallee du Souss).. עוד רצו לשלוט שליטה מוחלטת בדרכים הימיות והיבשתיות המובילות אל סודן וגינאה, ואשר בהן עוברים זהב ועבדים.

תחילה ביקשו הפורטוגזים להשתלט על הָבֶּרְבֶּרִים באכזריות, אך נתקלו בהתנגדות חזקה. שבטי האזור התארגנו סביב הנזירים של הכת שָׁדִילִיָה־זָ׳זוּלְיָה (Chadiliya-Jazoulyn), בעלי ברית של הערבים מָאקִיל (Arabes Maqil), ובפיקודם של הָשׁוּרְפָה (אנשי דת מוסלמים .Chorfa ש"ט), השיבו מלחמה שערה והצליחו לגרש את הכובשים הנוצריים. מלחמת קודש היא להם. מכה ניצחת מונחתת על הפורטוגזים  הפורטוגזים עזבו את המקום מובסים והצפינו כ־300 ק״מ, לעיר הנמל סאפי (Safi). משם המשיכו את המסחר לאירופה והשכילו לפתחו לתפארת. ב- 12  במרס 1541 נכנע מושל אגדיר, גוטרה דה מונרו׳ (Guttere de Monroy)  לסולטן מוחמד אש־שיך (Mohamed Ech-Cheich) ,  מהשושלת הסעידית (1557-1573) שהטיל עליה מצור במשך כמה חודשים. כעבור 30 שנה נבנתה קָצְבָּה (מצודה) הממוקמת על ראש ההר כמצודת-מגן שתמנע חזרתם של פולשים, ובמיוחד הפורטוגזים. ברעידת האדמה היא נחרבה אך שער הכניסה הנושא התאריך 1746 השתמר ועליו כתוב בערבית: "ירא מאלוקיך וכבד את מלכך".

תקופת השושלת הסעידית (1554-1660) נחשבה כ"תור הזהב" של אגדיר, ומדי יום הפליגו ספינות רבות עמוסות בקני סוכר, תמרים, עורות, שמנים, תבלינים ומוצרים נוספים.

גם במאה ה־17 נמל אגדיר היה הנמל הגדול שבו הבדים והתבואה מומרים בזהב של גינאה ובסוכר של אזור הסוס. מסחר בתמרים, בשעוות, בעורות, בשמנים ובתבלינים הופך את התקופה לתור הזהב של אגדיר. זוהי שעתה היפה של העיר המשגשגת בשלטון הסעדים. אך במאה ה־18, ב־1760, החיש הָסוּלטן סידי מוחמד בן עבדאלא את מפולת יוקרתה של אגדיר בהעדיפו על פניה את מוגדור (Mogador), היא אסאווירה (Essaouira), העיר הצפונית ממנה (172 ק״מ). תנופתה הכלכלית של מוגדור הואצה ב־1765, ובה התפתח כל המסחר עם אירופה. אך לא לאורך זמן. הגלגל מסתובב, ואגדיר עוד תחזיר עטרתה ליושנה.

מסוף המאה ה־18 איבדה  סָנְטָה קְרוּז דֶה קָאפ דֶה גֶּה. SANTA CRUZ DE CAP DE  GUE את יוקרתה וחזרה לשמה הברברי Agadir שושלת הָעָלָאוִויטִים (les Alaouites), היורשת את זו של הסעדים, גברה על הברברים וסגרה את נמל אגדיר כסמל לאבדן עצמאותו של האזור. שהווה ירידה חדה בטמפרטורה המדינית של המקום.

עד סוף המאה ה־19 שררה בדרום מרוקו אנרכיה שלא תתואר. אנגלים וספרדים ניסו את כוחם במסחר ובעסקים. הסולטן מולאי חסן ניסה להשליט סדר ולסמן ניצחון על האירופים. ב־1882 ארגן מבצע בעמק הסוס ושלח כוחות למקום, אך הארגון לוקה בחסר, וסופו להיכשל. תוצאה אחת יש לדבר: נולדת עיר שכנה, טיזניט. ב־1886 יצא לדרך מבצע נוסף, ובסופו חוסלה נוכחות הזרים במקום, והוצב ארגון פוליטי צבאי שהשליט סדר. אך לא לאורך זמן. פטירת הסולטן ב־1892 החזירה את האנרכיה לאזור הסוס.

הישוב

העיר ממוקמת בחלקה הדרומי של מרוקו, על חוף הים האטלנטי על שפך נהר הסוס. מקור השם "אָגָּדִיר" הוא ברברי ופירושו "אסם". אָגָּדִיר היא עיר נמל בדרום מערב-מרוקו ויושבת לחוף האוקיינוס האטלנטי. מזג האוויר של אגדיר הוא נפלא, הטמפרטורה הממוצעת  18.2 מעלות, בקיץ רוב הלילות קרירים, והשמש זורחת 300 ימים בשנה. אוכלוסייתה בת כמה מאות אלף נפש. בהערכה-בעיר מתגוררים כ-800 אלף נפש. 

רעש האדמה

רעידת האדמה הנוראה שהחריבה את העיר אָגָּדִיר, הייתה בלילה שבין יום שני לשלישי בשבוע אור לשניים בראש חודש אדר תש״ך (29.02.1960)  בשעה 11:45. תוך עשר שניות חרבה כליל העיר אגדיר על תושביה ובתיה ברעידת אדמה (5.75 בסולם ריכטר). 15.000 הרוגים, 20.000 ללא קורת גג, 3.650 בתים הרוסים והקסבה שנפגעה הכי הרבה, הופכת לקבר אחים אחד גדול שהיום הוא אתר הנצחה להרוגי רעידת-האדמה זו. באגדיר התחוללו רעידות אדמה גם לפני כן בשנים 1740  1720  ו- 1670. הודות לעזרה מצרפת ומארצות הברית מספר הנפגעים הוא פחות מהניצפה.

המלך HM מוחמד החמישי, מלווה על ידי מולאי אחמד אל עלואי ומספר שרים ואנשי אזרחות וצבא, עובר בהריסות; אנו נבחין במחוות השממה של הריבון; בקדמת הבמה, נפגע הממתין לפינוי.  מבנה שנהרס בעקבות רעידת האדמה הנוראה שהחריבה את העיר

 

התפתחות העיר החדשה

ב- 3 במרס 1960, יצא המלך מוחמד ה- 5 בהכרזה, פומבית, בה אמר: "אם הגורל קבע שאגדיר תחרב, האמונה והרצון שלנו הוא בנייתה מחדש".

את העיר בנו מחדש, מעט דרומה ממקום האסון, טובי האדריכלים ממרוקו נרתמו לתכנון העיר החדשה. התוצאה  עיר משגשגת ויפה, אבל ניחנה בחן משלה. קסמה של העיר, שהתפתחה כיעד מועדף במרוקו לחבילות תיור, טמון במפרץ החולי הענק שלה. הרחצה באגאדיר, החוסה בצל ההרים ומוגנת בזכותם יותר מכל חוף אחר באוקיאנוס האטלנטי, היא הבטוחה ביותר במרוקו. זוהי הסיבה שבגללה באות לכאן משפחות עם ילדים ומתמקמות בנוחות באחד מאתרי הנופש הפשוטים הרבים על קו החוף. זהו יעד פופולרי לנופש גם בקרב המרוקנים עצמם ובקרב תיירים מערב הסעודית - בזכות האווירה הקוסמופוליטית וההזדמנות לברוח מהמחויבויות של חיי היום יום.

אגדיר בעלת נמל גדול וחשוב שהוא נמל-דייג מספר אחד של מרוקו. לאחרונה נבנה נמל נוסף גדול ומודרני יותר כאשר כל המימון בא ממשלת ספרד תמורת זיכיון-דייג לספינותיה במים הָטֶריִטוֹרְיָאלִים  של מרוקו. (להזכיר מרוקו עשירה בדגה. ש"ט). אגדיר התפתחה בקצב מסחרר  והפכה לעיר התיירות מס' 1 של מרוקו, ואם עוברים בטיילת בת עשרות הקילומטרים אפשר לשמוע שפות שונות.

יהודי אגדיר

במחצית הראשונה של המאה ה-16 התיישבו בעיר יהודים יוצאי ספרד ופורטוגל. אחרי התיישבותם בעיר, חלקם עסק ביבוא ויצוא והיו גם בעלי קשרים עם אנגליה, הולנד ואיטליה, ביניהם היו גם מתורגמנים ומתווכים לבין בעלי הספינות שבאו מאירופה.

במאה ה- 16 בתקופת השלטון הָסָעִידִי שיגשגה הקהילה היהודית שפיתחה את ענף קנה הסוכר ואת הסחר עם אירופה.  ב-1640 תייר הולנדי שביקר במקום מצא יהודים שעסקו במסחר וכן כמתורגמנים, מתווכים.

בין השנים 1612-1737 יהודים מכל אזור הדרום התיישבו בעיר והאוכלוסיה היהודית בְּאָגָּדִיר מנתה כ- 7,000 נפש.

מבין החלוצים האירופיים שהיו ממייסדי העיר אגדיר נימנתה משפחת קורקוס היהודייה (פירוט בהרחבה אודות המשפחה ראה בהמשך "פרסומי הפדרציה"), ובסוף  המאה ה־19, ב־1880, מוזם קורקוס, יליד מוגדור.

בנוסף לעסקי הביטוח בהם עסק, גם הקים מחצבה העתידה לספק חומרי חציבה להקמתה מחדש של העיר אחרי רעידת האדמה הקודמת. ארנסט יזם את הקמת בית הכנסת החדש באגדיר והעביר אליו את תכולת בית כנסת ״קוריאט" ממוגדור.

ב-1773 הוצא צו גירוש נגד היהודים והם חויבו לעקור לעיר הסמוכה מוֹגָּדוֹר (אְסְוִירָה)  וְאָגָּדִיר התרוקנה כליל מיהודיה. ב-1913 הותר ליהודים לשוב לְאָגָּדִיר ובשנת 1952 מנתה האוכלוסיה 1,600 נפש.

בשנות השלושים הגיעו לאגדיר טיפין טיפין משפחות יהודיות, בעיקר מן הערים השכנות הצפוניות, מוגדור (174 ק״מ מאגדיר). הם הולכים אחר הדגים: הדגים הדרימו, ואיתם - היהודים. רווקים ומשפחות צעירות הגיעו לעיר החדשה בתורם אחר הפרנסה המצויה בה בשפע. רובם היו צעירים ומלאי תקווה בוטחת בעתיד המזהיר הצפוי לעיר, וככאלה ביקשו לבנות קן משפחתי שפניו אל המסורת מכאן ואל המודרנה מכאן. הם היו אמיצים. קצת הרפתקנים. הם לא יכלו להישאר אדישים לנוכח יופיו של המקום הטבעי והפרוע קמעה, ובלב טוב ובוטח התמסרו לעשייה לביתם.

ב-1913 הותר ליהודים  לשוב לְאָגָּדִיר, וּבָּקָסְבָּה (אזור מגורים המוקף חומה) ניבנו מספר בתי-כנסת ביניהם מפוארים.

עם הזמן יהודים רבים הגיעו מכל איזורי הדרום והתיישבו בעיר והאוכלוסיה גדלה,  אחרי ההתפתחות המהירה של הנמל במאה העשרים, עברו כמעט כל היהודים תושבי הקסבה לעיר החדשה (הכוונה לעיר העתיקה לפני רעידת-האדמה). עם הזמן יהודים רבים הגיעו מכל איזורי הדרום והתיישבו בעיר בתחילת שנות  ה- 50 גרו  בעיר כ- 3,000 יהודים, וברעידת האדמה ניספו מרביתם. (רעידת האדמה הייתה ב-29.02.1060 ראו לעיל)

ביה''כ היחיד של אגדירהקהילה היהודית, אשר מנתה כשלושת אלפים איש, איבדה בין 1,500 ל-2,000 מבניה. רבים נקברו חיים תחת הריסות בתיהם. ורבים נקברו בקברי אחים עם גויים בעיר הסמוכה איניזגאן. רבים נפצעו. כולם נפגעו אם בגופם אם ברכושם ופצעם הנפשי לא גלד. בני העיר הניצולים נותרו ללא קורת גג. בני הקהילה היהודית הניצולם - חלקם עלה ארצה מיד לאחר האסון. חלקם היגר לצרפת או לקנדה. חלקם שב לעיר החרבה וניסה להשתקם.

קהילה שלמה נמחקה ואין לה עד כה זכר בתולדות קהילות ישראל. ניצולת הרעש-אורנא בזיז, עסקה במחקר מעמיק, חובק ארצות ויבשות, והעמיד יד לנספים. תוצאות המחקר פורסמו בספר בשם :"הגדת אגדיר - העיר ושברה", אשר ראה אור בפרסום מיוחד של "מכון בן צבי" היוקרתי בשיתוף עם האוניברסיטה העברית בירושלים. הספר בן שלושה חלקים: תולדות העיר והקהילה, לדורותיה לפני בזמן ואחרי הרעש, עדויות של ניצולים, נרטיב מרתק ומיוחד במינו ושמות נספים היהודים.

במה עסקו היהודים האגדיר״ם (תושבי אגדיר)? במקצועות חופשיים, במקצועות שירות, בבנקאות, בפקידות בעירייה, בדואר, במכם של הנמל, במסחר בקמעונות ובסיטונות של התוצרת החקלאית העשירה, במסחר ובתעשייה זעירה, בתכשיטנות, בעיבודי עורות ובעיקר בסחר דגה.

עד לפני כמה שנים לעיר היה רב, בתקופתו ילדי המשפחות אחרי הלימודים בבית הספר המקומי  הגיעו למועדון הקהילתי שהוא חלק מבית-הכנסת והרב המקומי לימדם יהדות ועברית. מאחר והאוכלוסיה התמעטה ואין כמעט ילדים, הרב המקומי עבר לקזבלנקה בה הוא משמש דיין מטעם השלטונות.

אחרי רעש האדמה מרבית היהודים עזבו את העיר והיום יש כ-15 משפחות. לקהילה בית-כנסת אחד שהוא פתוח רק בשבתות ובחגים ולרוב אין בו מניין, ואם קבוצה ישראלית שוהה באגדיר בשבת היא משלימה את המניין.