מוֹגָּדוֹר (אְסְוִירָה)

מוֹגָּדוֹר (אְסְוִירָה) –MOGADOR

^{מאת: שאול טנג'י © כל הזכויות שמורות למחבר}

מעט היסטוריה על העיר

במאה ה-1 לפני הספירה החל המלך הָמָאוֹרִיטָנִי ג'וּבָה ה-2 לְגלוֹת עניין באיזור זה. במקום בו נמצאת אֶסָוִירָה היום, הוא בנה מתקנים להמלחת דגים, ויצואן לארצות אירופה. הוא גם פיתח את תעשיית הסוכר שהופק מקני הסוכר הגדל בסביבה. אומרים שהמרוקנים היו הראשונים שגילו את שיטת זיקוק הסוכר ועסקו בשיווקו לאירופה ותמורתו קיבלו שיש. שמעתי מעין בדיחה, המרוקאים אומרים לאירופאים: "שיווקנו לכם סוכר שנמס ולנו נשאר השיש".

אנשי הגנאוואאופן הפקת צבע הארגמן

באיים שבקירבת העיר, יש חלזונות זעירים הדבוקים לסלעים. בצוואר החילזון יש כיס המכיל חומר נוזלי, דביק. את הכיס מרחיקים מגוף החילזון ומשרים אותו 3 ימים. בתמיסה שהופקה בהרתחה של קליפת עץ תרזה. לאחר מכן מוציאים את הנוזל מן הכיס, מעבירים אותו לכלי עופרת ומרתיחים אותו לאט עד שנעשה צלול. חשיפתו של הנוזל לקרני השמש במהלך הפקתו הייתה קובעת את גוונו שנע בין סגול לאדום שחור.

צבע הארגמן יקר מאד והיה יוקרתי בעולם העתיק ובמיוחד ע"י הָפָּטֶרְיָאכִים הרומים. היום מכינים אותו באופן סינטטי כי הפקת ק"ג צבע ארגמן הטבעית עולה מעל 6.000 דולר.

במאה ה- 16 (1506) הפורטוגזים נקשרים למקום ומקימים מושבה וקראו לה  מוגדור. ב- 1506 דון מנואל הפורטוגזי בונה בה נמל קטן וגם ארמון, בשנת 1767 הארמון נהרס וננטש, ומאבניו בנו את "סְקָלָה" (מצודה) ובחומותיה מוצבים עשרות תותחים ששמרו על מבואות הים ושהשתמרו עד היום.

א. ב- 1764 הָסוּלְטָן הָעָלָאוִוי מוֹחָמֶד בֶּן-עָבְּדֶלָּאהּ החליט לבנות עיר חדשה, עם נמל לצי שלו כך שיוכל להתחרות בנמל אָגָּדִיר. מלך זה הזמין אליו את תֵּיאוֹדוֹר קוּרְנוּט theodor cornut ארכיטקט צרפתי והפקיד בידיו את הגשמת הקמת העיר החדשה במקום בו היו רק חולות ורוחות.

ב. המלך ביקש מהארכיטקט שיגיש לו תכניות בצורת "סווירה" (תמונה). הארכיטקט הגיש למלך את התכניות כפי שביקש ומכאן מקור שם העיר "סְוִירָה" שפירושה בערבית תמונה, התכנון ובניית העיר נמשך 3 שנים. התכניות המקוריות שמורות בספריה הלאומית של פריז. כמה שנים אחר כך הוא הופך להיות קונסול.

אסוירה מוקפת חומות מבצרות, מתקופות שונות החומה החיצונית נבנתה במאה ה-16 על ידי מנואל הפורטוגזי. בתחילתה הוקמה כמושבה פורטוגזית מבוצרת שנקראה מוגדור, המעניקות תחושה שאנו נמצאים באיים יווניים או בסאן-מאלו (SAINT MALO) למוגדור (אסוירה).

התותחים שהגנו על העיר מפני תקיפההמלך סידי מוחמד בן עבדאללה בנה חומה פנימית נוספת וגם נמל קטן הביצורים הם תערובת של אדריכלות צבאית פורטוגזית, צרפתית וברברית. החומות מן המאה ה-18 המקיפות את העיר מקנות לעיר הילת מסתורין בעוצמתן ובגודלן. חומות אסוירה שונות מכל חומות מרוקו כי הן בנויות מאבן כורכר ימית, והטקסטורה שלהן שונה לחלוטין, וגם יפה מאוד.

שם של העיר

עד המאה ה- 14 המקום נקרא אמגדול ובמאה ה- 16 (1506) הפורטוגזים נקשרים למקום ומקימים מושבה, נמל קטן וסקלה (מצודה) והמושבה הופכת לתחנת סחר פורטוגלית ונקראה בפיהם מגדור וישבו בה עד אמצע המאה ה-18.

הנמל

ב- 1780 היו במוגדור 12 מפעלים וחברות שהעסיקו יותר מ- 1.000 אירופים והנמל נטל 40% מכל הפעילות של נמלי מרוקו. נמל מוגדור (אסוירה) הוא ה-3 בגודלו במרוקו והוא מהווה נמל יצוא בעיקר לסרדינים, אך אינו עומד בתחרות מול נמלים אחרים במרוקו שדרכם מתנהל יבוא ויצוא סחורות.

הישוב

מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) עיר קטנה יחסית הבנויה על חצי אי סלעי, שוכנת לחוף הים-האטלנטי על רצועה צרה ונמוכה ונמצאת בגובה 8 מטר מעל פני הים. אוכלוסיה כ-70.000 נפש ומשמשת כבירת מחוז לאוכלוסיה בת חצי מיליון תושבים.. בעלת אופי מיוחד, נעימה, מצטיינת בניקיונה וסגנונה האירופי, רחובותיה צרים ועקלקלים. אופי העיר שונה לחלוטין מאופיין של הערים המרוקאיות האחרות. גם צבעיה וסגנון הבנייה שלה שונים, וניכרת כאן התרבות הספרדית והתפיסה הים-תיכונית של הצבע הלבן. תושבי העיר מסבירי פנים, ואפשר לומר, שזהו אחד המקומות הבודדים במרוקו בו לא חושבים עליך כעל תייר, אלא כעל אורח רצוי.

אשר לצבע אני רוצה לספר: בשנת 1987 יצאתי לראשונה למרוקו. העיר מוגדור ידוע בצבע בתיה, דלתותיה וחלונותיה. הקירות מסויידים בלבן, והדלות והחלונות בצבע כחול. לסיור התלווה אלי מקומי (מה שמוגדר כמדריך מתחזה), תוך כדי הסבריו הוא הוא הפתיע אותי ואמר לי: אתה רואה מר טנג'י, אפילו העיר צבענו לכבודכם, הוא ידע את צבעי דגלנו ה"כחול לבן".

הכיכרות שקטים והרבה אומנים המגלפים בעץ הארז ריחני. יש בה נמל דייגים מיוחד וציורי, ובו מסעדות דגים טובות. העיר החדשה נראית שונה.

מזג האוויר

הטמפרטורות בעיר נוחות ויש מעט ימים גשומים, הודות לכך מגיעים אליה אומנים רבים- ציירים, פסלים, סופרים, אנשי-קולנוע ומוזיקאים הבאים לנצל את המוזה הנוספת המרחפת על לעיר. חלקם התיישבו בה באופן זמני וחלקם באופן קבוע.

פרנסת התושבים

כלכלתה של אסוירה החלה להתפתח מהמאה השבע־עשרה ועד לתחילת המאה העשרים, ובין היתר סחר החליפין עם אירופה. שגשוג כלכלי זה נזקף במידה רבה לזכות היהודים, אשר הגיעו למקום על פי בקשת הסולטן אחמד אל מנטור אלדהאבי (״המנצח המוזהב״), וכן בזכות הקהילה האירופית הגדולה שבעיר. מאוחר יותר הפך הנמל הקטן של אסוירה לבסיס ימי של ממש.

פרנסת התושבים על דיג, מפעלים לשימורי דגים, תיירות, מסחר ומלאכות מסורתיות. העיר מתאפיינת בתעשיית עץ אומנים ובעלי מלאכה זעירים מגלפים בעץ הָטוּיָה THUYA, הארז והערער בגימור אומנותי מרשים ואיכותי, העושים מלאכתם בבתי מלאכה המרוכזים ליד המצודה. מוצרי העץ מכל סוג שהוא, נחשבים למיוחדים בשל העיצוב שלהם השונה מאחד לאחר. העיר מוגדרת כבירת העץ.

אסוירה מפגינה שילוב מרהיב של סגנונות אדריכלות שונים,  מוסיקה ואמנות מפותחים, קבלת פנים מרשימה. את כל אלה ניתן למצוא באסוירה.

בעיר שווקים צבעוניים וססגוניים. העיר לא הפסיקה להרשים מבקרים ולמשוך אמנים ואישים מפורסמים, החל מאורסון וולס וכלה בג׳ימי הנדריקס. בעיר יש מוזיאון לארכיאולוגיה הקשור לזה של רבאט ומוצגים בו פריטים הקשורים לתולדותיה של מוגדור.

בעיר מתקיימים בחודש אוקטובר שני פסטיבלים חשובים,  של  מוזיקה אנדלוסית בהשתתפות אומנים ממרוקו, ספרד וההפתעה הגדולה גם מישראל. בשניים השתתפתי באחת הופיע חיים לוק ובשניה נטע אלקיים. פסטיבל נוסף הוא פסטיבל  גְּנָאוָוה". אלה אנשים הלבושים בדרך-כלל בגדים בצבעים שונים לרוב אדום. לראשם כובעים צבעונים ובהם שזורים מחרוזות צדפים, ושירתם דומה לאפריקנית.

בעיר מוזיאון לארכיאולוגיה הקשור לזה של רָבָּאט ומוצגים בו פריטים הקשורים לתולדותיה של  אֶסָוִירָה (מוֹגָּדוֹר). 

בדצמבר 2001 הכניס אונסק״ו (ארגון מטעם האו׳׳ם למערכת החינוך, מדעים ותרבות) את המדינה (העיר העתיקה) של אסוירה לרשימת המכובדת של אתרי המורשת של האנושות. הכרה עולמית זו לא כוונה אך ורק לצד הארכיטקטוני וההיסטורי של העיר, אלא גם לאורח החיים המיוחד המאפיין את אסוירה. באסוירה דרים בשלום דתות וגזעים שונים.

 יהודי מוגדור (אסוירה)

מוֹגָּדוֹר הצעירה - על אף היותה מקום מושבם של גדולים ורבים וכנ״ל - לא הכילה בקירבה ישיבות ומוסדות חינוך בכמות ובאיכות כְּמָרָקֶאשׁ, ומי שרצה ללמוד ולגדול פנה אל מָרָאקֶשׁ, כך נהגו רבים מכל רחבי מרוקו, ושם גדלו והיו למאורות רבים מהמפורסמים שבחכמי מרוקו.

מימות אבי המשפחה רבי יוסף פִּינְטוֹ זצ"ל אשר התעשר בהון רב לאחר הימלטו לדמשק אשר בנו  רבינו יאשיהו מתארו: "הגביר המרומם", לא פסקה גדולה משולחנם. גם רבינו שלמה שהיה עשיר גדול ובעל נכסים רבים. ומלבד שסעד עניים רבים על שולחנו החזיק גם מהונו ישיבתם של אחיו רבי יעקב ושל רבי אברהם  בְּמָרָאקֶשׁ. הון זה עבר מדור לדור ושימש מקור מחיה למשפחה. הם לא נהנו  כמלא הנימה מכל הכספים שהועברו להם כפידיון נפש ע"י המוני היהודים שבאו להתברך מפיהם. הפדיונות שימשו לצורכי מצווה, לעניים, להחזקת תורה. 

דומה כי קורא הדורות מראש שהכין את צדיקי-המשפחה להנהיג ולברך את עם-ישראל ושיהיו נקיים מכל נגיעה, ומכל שמץ של טובת הנאה מאת הבאים אליהם, ובכך יוכלו לברכם ולפעול עבורם לשם-שמים בלבד, בטהרה ובניקיון כפיים.

רבנים במוגדוראְסְוִירָה (מוֹגָּדוֹר) הייתה גם בין הערים המרוקניות שקלטה מגורשים מספרד (1492) והם היוו, למעשה, את הבסיס להתיישבות היהודים אֶסְוִירָה (מוֹגָּדוֹר).

יש לציין שהמלך ששלט בתקופה זו סִידִי מוֹחָמֶד בן עְבְּדְלָלאה (1729-1757) העניק להם זכויות, מיוחדות, ופטר חלקם מכל ההגבלות שהיו מוטלות על יהודי מרוקו. למלך היה עניין  בהתיישבות היהודים בעירו, כי הם נודעו כדוברי שפות זרות ובקיאים במסחר.

חלק מהיהודים מלאו תפקידים שונים כמו: ניהול האוצר, ציוד ספינות,  שגרירים בארצות אירופה, סוכנים מטעם מעצמות-אירופה במרוקו. יהודים מסוג זה ניצלו את מעמדם המשפטי, המדיני והכלכלי כדי להטיב מעמדם של כלל הקהילה. הם גם פיתחו קשרים כלכליים ענפים עם קהילות יהודיות אחרות באָמְסְטֶרְדָם, לוֹנְדוֹן, לִיוֹורְנוֹ וְאָלְגִ'יר.

בתקופת שלטונו של מולאי אל-יזיד (1790-1792) שגמר אומר לפגוע ביהודים כמעט בכל מרוקו גם על מוגדור לא פסח. [על מלך אכזר זה שכונה "המזיד" או היטלר של מרוקו, ראו בהקדמה הפרק יהודי מרוקו. ש"ט]  ורק בדרך נס ניצלה עד אז, כלום נגזר גם עליה לשאת את שיגעונו הרצחני של מוּלָאי אֶל-יָאזִיד, שציווה להתיז את ראשיהם של 60 נכבדים, ובכללם הסוחרים היהודים והנוצרים העשירים ביותר.

באווירה כזו של תרבות אירופית עם השפעות שליליות מחד, ומאידך בתוך ה׳"מלאח" מקום מגורי  גדולי תורה מאירים את צפיפותו ומצוקתו, ופשוטי עם עמלים לפרנס, כינון שירותי הפלגה סדירים בספינות-קיטור בין אנגליה למרוקו במחצית השניה של המאה ה- 19, הבטיח קשר קבוע בין אְסְוִירָה (מוֹגָּדוֹר) לאנגליה. הסוחרים היהודים, לא זו בלבד שנסעו ללונדון וּלְמַנְצֶ'סְטֶר כדי לנהל את עסקי-המסחר שלהם, אלא אף שלחו את ילדיהם לאנגליה להתחנך בבתי-ספר אנגליים ואף להשתקע שם.

קהילת מוֹגָּדוֹר (אְסְוִירָה) הייתה במשך 140 שנה הקהילה העשירה והתרבותית במרוקו. נתקיימו בה שני מעמדות נפרדים: בני המעמד העליון, שבהרשאת הָסוּלְטָן גרו  בשכונות המכובדות והמפוארות, מקום מושבם של אנשי-השלטון והקונסולים, ולעומתם בני המעמד התחתון שהתגוררו תחילה בשכנות עם מוסלמים בתוך המדינה (העיר העתיקה), ובשנת 1807 קבע להם המושל אזור מגורים נפרד בצפון-העיר, הוא הָמֶלָּאח של היום. בשנת 1799 פרצה מחלת הדבר ורבים מהיהודים נאלצו לברוח לאנגליה ולאמריקה.

נוסעים שביקרו בְּמוֹגָּדוֹר (אְסְוִירָה) במאה ה- 19 נדהמו לגלות גברים יהודים, מרוקנים, מהלכים בגאווה ברחובות-העיר, חובשים מגבעות אופנתיות, ולובשים חליפות יקרות. תיירים שהתארחו בבתי-יהודים אמידים סיפרו על נשים יהודיות בלבוש וִיקְטוֹרְיָאנִי, מנגנות בפסנתר ומדברות אנגלית, ועל הקיר תלויה תמונתה של וִיקְטוֹרְיָה מלכת-אנגליה.

הקהילה היהודית מנתה אז 17,000 נפש לעומת 10,000 מוסלמים, ולמרות שהנמל הורחב והחל לשמש לסחר בינלאומי, הן הנמל והן המרכז המסחרי שבתו בשבת.

ב-1800 פעלו בעיר שני בתי-ספר כאשר שפת ההוראה הייתה אנגלית, ועד שנת 1905 שפת ההוראה בבתי-הספר במוגדור (אסוירה) הייתה אנגלית. מאוחר יותר הוקם בית-הספר כל ישראל חברים Alliance. בעיר היו גם בתי-כנסת, בתי-מדרש וישובות.

בשנת 1844 פשטו על המלאח שבטים מהסביבה והיהודים נאלצו להתגונן עם נשק, אך רבים העדיפו לנטוש את המלאח ובמקומם באו אחרים מערי־השדה והצפיפות הייתה ללא נשוא, מ-4,000 הגיעו ל-14,000 איש. משה מונטיפיורי בביקורו במרוקו יחד עם ראשי-הקהילה ביקשו להקל בהשגת קרקע לשכונה נוספת. ב- 1916 היו בעיר 18,000 יהודים וב- 1951 מנתה האוכלוסייה באסוירה (מוגדור) 5,435 נפש. ב- 1960 נותרו רק 2,917 יהודים, מאז חלקם היגר לקנדה, לצרפת ואחרים עלו לישראל. היום חי באסוירה (מוגדור) רק יהודי אחד בעל חנות לספרים.

אֶסָוִירָה (מוֹגָּדוֹר) ידעה את השגשוג כלכלי הודות לקהילה היהודית המקומית שרובה עסק במסחר ובמשך כ-150 שנה קהילת אֶסָוִירָה (מוֹגָּדוֹר)  הייתה הקהילה העשירה מבן כל יהודי מרוקו.

בכלל,  רמת  ההשכלה הכללית והדתית בקרב   היהודים במוגדור   הייתה   גבוהה,  היו בתי-כנסת,  בתי-מדרש וישיבות. כל עשיר היה בונה לו בית-כנסת וכך איפשרו לשליח-הציבור לקיים את משפחתו מתרומות המתפללים, הדיינים קיבלו משכורתם, ותלמידי-חכמים שתורתם אומנותם גם הם קיבלו קיצבה,  כך יכלו ללמוד תורה בנחת ולא בצער.

צדיקים רבים קבורים בה וביניהם הצדיק הגדול רבי חיים פִּינְטו זצ"ל (זכר צדיק לברכה).