ערגנו לירושלים וזכינו בה
ערגנו לירושלים וזכינו בה
מאת: סם בן שטרית מורה לתלמוד במקצועו
המושג ירושלים הצטייר בדמיוני בגיל 7-6, כמו בדמיונם של בני גילי במרוקו, כמדינה רחבת ידים, שגודלה כגודל המרחב והמרחק שבין השמיים והארץ, ואלו ארץ ישראל היתה בעיננו מעין שכונה בתוך ירושלים, כחלק ממשהו גדול ממדים, מיסטי ומעבר לתפיסת אנוש.
מנהג נהגו אבותינו לדורותיהם ואנחנו בעקבותיהם. בכל פעם שנתקלנו בשם המקודש "ירושלים" , אם בקריאה בחדר ואם באחת משלושת התפילות היומיות, היינו מצמידים את פיותינו ומנשקים את השם ירושלים בדביקות וביראה. ללמדך, על הערגה שערגנו לירושלים, על הכיסופים העזים אליהם נכספה נפשנו, ועל חלומנו שיום יבוא, נגיע לירושלים ונחונן את עפרה.
ואכן, זכינו גם זכינו: הגשמנו את חלומם של אלפי דורות שקדמו לנו: עלינו ירושלימה וגרים בה, מתהלכים במרחביה, מוצאים בה תעסוקה ופרנסה, הקימונו בה משפחות, גידלנו ילדים וערכנו להם שמחות באולמותיה.
ועל הנס הגדול שקרה לנו - הנראה כדבר מובן מאליו - מחובתנו לברך יום יום: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה"!
