מאל חוסימה לירושלים
מאל חוסימה לירושלים
מאת סם בן שטרית
מאמצים עילאיים ואינטנסיביים שהשתרעו על פני עשור בשנים ברחבי העולם, חבקו ראשי מדינות וארגונים בינלאומיים, ראשי קהילות יהודיות ואישי רוח, הביאונו סוף סוף אל היעד הנכסף: עצמותיהם של 22 המעפילים-טבועי "אגוז", הועלו ממקום קבורתם באל-חוסימה שבמרוקו למנוחת עולמים בירושלים. זאת ירושלים, עליה חלמו ובדרך אליה קיפחו את חייהם. משימה, שהחל בה מנחם בגין ז"ל, עת נענה לפנייתנו והממשלה בראשותו, בהחלטתה מס' 300 מיום 28.12.80, נתנה הכרה ממלכתית לטבועי "אגוז" וקבעה יום טביעתם כ"יום לאומי למחתרות ולהעפלה מצפון אפריקה". ב-2 בדצמבר 1992, בשעה 20:50, נחת מטוס מלכותי מרוקני בשדה התעופה בלוד. המטוס עשה בטיסה ישירה וראשונה מסוגה, כשהוא מלווה בראשי הקהילה היהודית שבאו לחלוק כבוד למעפילים, וארונות 22 המעפילים עמהם.
הכנות קדחתניות וחשאיות קדמו למבצע "איילת השחר" בכינויו הסודי הוא יצא אל הפועל הודות לאישורו המיוחד של הוד מלכותו-חסן השני. בכך, הוא נענה לפניות ולתחינות של ראשי ממשלה קודמים-שמעון פרס ויצחק שמיר-אשר את בקשותיהם העברתי אליו, בתוקף היותי מיופה הכוח של המשפחות השכולות וממשלת ישראל, וגם זו של יצחק רבין שהעברתי למלך בספטמבר 92 והביאה למיפנה. בפנייתו של יצחק רבין הודגש באוזני חסן ה-2, כי זוהי בקשה, בשם המשפחות השכולות, שמניעיה דתיים-הומנטריים, וכי ההיענות לה תתן גם פתרון לבעיה כאובה ומעיקה, וגם תהווה תרומתו החשובה של מלך מרוקו לנדבך השלום ההולך ונרקם בנינו לבין שכנינו. נדבך, שעליו שוקד, הוא רבין בהכנסו לתפקיד ראש ממשלת ישראל. רבין ציין, כי עם ישראל ויהודי התפוצות, ידעו להחזיק תודה וברכה למלך על מחוותו. ואכן, המלך נענה.
עם נחיתת המטוס בישראל ועמו ארונותיהם של מעפילי "אגוז", הביאה התקשרות הכתובה והאלקטרונית הישראלית בכותרותיה הראשיות ובמהדורות חדשותיה, את סיפורה הטרגי ואפוף ההוד של "אגוז". כתבות, רשימות ומאמרי מערכת למכביר, גרמו להתרגשות עצומה ועוצרת נשימה של כלל עם ישראל ויהודי מרוקו בתוכו, וכמובן של המשפחות השכולות. התיאורים את אשר קרה ל"אגוז" ואת מסכת התלאות רבת-השנים בדרך להעלאת עצמות הטבועים ארצה, ובעיקר הסיפורים האישיים וקורעי הלב של בני משפחותיהם עמדו במרכז ההתעניינות הציבורית במשך שבועות ארוכים.
מבתים רבים עלה בכי חרישי והזילו דמעה. דמעה, של צער ושל מרגוע נפש גם יחד על הסיום המיוחל. לגבי, כותב שורות אלה, היו הדברים מבחינתי “סגירת מעגל״ שלמענו, ולאורך עשר שנים, גוייסו רבים וטובים, שסייעו בידי לקיים את שבועתי על קברי חללי “אגוז״-עת פקדתם לראשונה במאי 83, אחרי נדודים בדרכים קשות ומסוכנות. שם, על כל קבר וקבר הדלקתי נר זכרון והנחתי פרח בשם כל עם ישראל, אשר איש ממנו לא פקד את מקומם במשך עשרים ושתים שנים מאז קבורתם הנחפזת. ובעיקר, נשאתי תפילה ושבועת קדם, והיא: “וישבע יוסף את בני ישראל לאמר; פקד יפקד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה״. (בראשית נ׳-כ״ה). נדרתי בלבי לעשות כל אשר לאל ידי-תוך התדפקותי על פתחיהם של בעלי רצון טוב, למען העברת הקבורים מהנכר לארץ אבותיהם, שאליה יצאו נשמותיהם. תרתי משמע!
ספינת אגוז טרם יציאתה מאל-חוסימה 
חללי ספינת אגוז 
סם בן שטרית מדליק נר על קבר המעפילים
והרי תמצית סיפורה של "אגוז":
בכ"ג בטבת תשכ"א (10 בינואר 1961) הבריחה ספינת דייגים קטנה את חוף אל-חוסימה שבצפון מרוקו לכיוון נמל ג'יברלטאר, כשעל סיפונה 44 מעפילים-יהודים ממרוקו, ילדים, נשים וגברים ופניהם לא"י. בעיצומה של ההפלגה טבעה "אגוז" על כל מעפיליה. 22 גופות בלבד נימשו מן הים והובאו לקבורת ישראל בבית העלמין היהודי העתיק באל-חוסימה, ואלו 22 הגופות האחרות על הספינה, ירדו למצולות הים לעולמים.
אסון "אגוז" גרם לזעזוע עמוק במדינת ישראל ובעולם היהודי והחופשי. כותרות העיתונים במערב הביאו את הבשורה הרעה, את מצוקתם של יהודי מרוקו ואת כמיהתם לציון. אך, בשל האיסור החמור שהטילה ממשלת מרוקו על כל קשר עם ישראל והציונות, נאלצו יהודים ממדינה זו לעלות ולהעפיל בדרכים לא דרכים, כשסכנת המוות מרחפת מעל לראשיהם. דיונים סוערים התקיימו בסנאט ובקונגרס האמריקאיים בעקבות האסון. נשיא ארה"ב דאז, דוויד (אייק) אייזנהאור, הפעיל לחץ אדיר על המלך מוחמד החמישי המנוח מלך מרוקו-אביו של המלך חסן דאז, ותבע ממנו להתיר את עלייתם של יהודי ארצו לישראל. וכך, בעקבות "אגוז", הותרה עלייתם ההמונית של יהודי מרוקו. בזכות מ"ד הקרבנות, עלה רוב מניינה של יהדות זו ארצה, ובניה התיישבו לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל, נטלו חלק בהגנה על גבולותיה, בפיתוחה ובשגשוגה.
עשרות שליחויות חשאיות ערכתי למרוקו וברחבי העולם בין השנים 1992-1983, למען הניא את מלך מרוקו, ממשלתו ומקורביו להתיר את העברת העצמות. לזכותו של חסן השני ייאמר, כי כבר מהפניה הראשונה אליו ביולי 83, השיבני, כי הינו נענה עקרונית ובחיוב לבקשה, ובנשימה אחת הוסיף: בהתחשב ברגישות הנושא בעולם הערבי והפלסטינאי יש לחכות למועד נוח ומתאים. משהתמהמה המועד, הופעל חליפות מכבש החיזורים והלחצים על המלך. פעמים אחדות נערכו התיאומים הנדרשים והמבצע עמד לצאת אל הפועל, והוא בוטל ברגעים האחרונים ממש. סיבות הביטולים ; אם עקב תקריות ומלחמות במסגרת סכסוך הדמים בינינו לבין שכנינו, או עקב אירועים וחיכוכים בעולם הערבי. כך נדחה מבצע "איילת השחר" פעם אחר פעם. אזכיר נסיון אחד שהיה בשנת 1986, עת שהיתי, יחד עם שני נציגים ממשרד הבטחון במשך 27 ימים בארמון המלוכה ברבאט. כל ההסכמות עם השלטונות המרוקנים הושגו. ועדת השרים לסמלים ולטקסים בראשות השר יצחק נבון דנה בתוכנית ההעלאה ואישרה אותה. היא הורתה לגופים הממשלתיים, איך וכיצד להיערך לטקסים הממלכתיים. גם המשפחות השכולות נצטוו לשמור בסוד כמוס את דבר העלאת עצמות יקיריהן. אך, דא עקא, הטקס באשקלון, ביוזמת העירייה לקרוא כיכר ע"ש "מוחמד החמישי" בהשתתפות ראש הממשלה דאז-שמעון פרס, משלחת ראשי הקהילה היהודית שבאו ממרוקו ותושבים, הפך למהומה מכוערת שהדיה השליליים הובלטו בעיתונות העולמית. זאת, כאשר אנשי תנועת כהנא ומוסתים מקומיים, רגמו באבנים את הנאספים בכיכר, לכלכו וטנפו את השלט הנושא "כיכר מוחמד ה-5". ונדליזם זה נעשה, כתגובה על רציחתם בעזה של שני יהודים אשקלוניים יומיים קודם לטקס. המלך רתח, זעם וחמתו בערה בו מחילול זכר אביו הנערץ עליו, והוא ביטל בהינף ידו את המבצע שכה עמלנו רבות עליו.
יצאתי את מרוקו במפח נפש ומאוכזב מהכשלון. גם הצטרפותי למחרת לשמעון פרס שעשה בפריז בביקור ממלכתי והשיחות עם ראש ממשלת צרפת-ז'אק שיראק. במסגרתן, הפצרנו בו לדבר אל לבו של המלך, למען יבוטל רוע הגזרה. אך, את עלבונו של חסן השני, הצלחנו למחוק ע"י הענקת מגילת הוקרה ענקית שכותרתה ותוכנה "הצעדה למוחמד ה-5 על פועלו למען יהודי מרוקו במלחמת העולם השנייה".
הענקת מגילת ההוקרה למלך חסן2
את המגילה הגשתי, יחד עם ראשי קהילת יהודי מרוקו, לידי המלך ברב-עם והדר ב-10.7.87 לרגל יום הולדתו ה-58 בארמון המלוכה בקזבלאנקה, כשהיא חתומה ע"י 71 אישים-כמניין הסנהדרין. בין החתומים, יושב ראש הכנסת, שרי ממשלה, רבנים, חברי כנסת, ראשי ערים, ראשי ארגונים ואישי רוח. ואף על פי כן, לא יצאה ההוראה מאת המלך למלא את משאלתנו בעניין "אגוז".
וכדי להגביר את הלחצים על המלך, למען יזדרז ויקיים את הבטחתו אלינו, נפגשתי או יזמתי פניות נרגשות אליו מאישים שונים מישראל ומהעולם. אישים, הנחשבים כנשואי פנים בעיניו. בין הפונים ;
מזכ"ל האו"מ-פרז' דה-קוויאר, ראש ממשלת צרפת-ז'אק שיראק, הנרי קיסינג'ר-שר החוץ האמריקאי, מוריס דרויון-לשעבר שר התרבות הצרפתי, שהיה מורו ורבו של המלך, אלמנת גסטון דה-פר-לשעבר ראש העיר מרסיי, נשיא הצלב האדום הבינלאומי בג'נבה, אדגאר ברונפמן-נשיא הקונגרס היהודי העולמי, השר יוסי שריד, מנהיגים פלסטינאיים וביניהם עורך "אל-פאג'ר" במזרח ירושלים-חנה סניורה, גברת ליליאן שלום מארה "ב-כלת העיטור המלכותי-מרוקני "וישאם עלאווית", ראשי קהילות יוצאי מרוקו בצרפת, שוויץ, קנדה, ארה"ב, ספרד, קרקאס שבוונצואלה, ועד קהילת יהודי מנאוס שבמרכז האמזונאס שבברזיל, שמוצאה ממרוקו. יש להניח, כי לפניות ולהתערבויות אלה היה משקל בשיקולי המלך. אולם, ההכרעה, כאמור, נפלה ב-92. ליצחק רבין, עוד בטרם הציג את ממשלתו לכנסת, הצעתי בכתב ובשיחה עמו, כי יאה ונאה לו להעמיד לנגד עיניו, כמשימה ראשונה זו, שהינה עשיית חסד של אמת עם המתים ועם יהודי צפון אפריקה, ושלגביהם "אגוז" היא אפופיה. הוספתי, הנה התגלגלה זכות גדולה זו לידו ולכן בל יחמיצנה “נעשה ונשמע״ השיבני רבין ויצאתי למרוקו.
בצד הפצרותיו ודברי הכיבושין של רבין לחסן השני, הוספתי משלי באוזני איש סודו ומקורבו של המלך הגנרל קדירי-ראש המוסד המרוקני, ובטון חמור אמרתי, אם, חלילה, גם הפעם פנינו תושבנה ריקם, לא תוותר בפני כל ברירה, אלא, להחזיר את המאנדט שלי למשפחות השכולות ולממשלת ישראל. לכך, הדגשתי, עלולות להיות התוצאות שעליהן רמזתי בפגישתנו הקודמת, ושאין ביכולתי עוד למונען. המשפחותהשכולות תצאנה להפגנות רעב מול שגרירויות ונציגויות מרוקו בארה"ב, קנדה, צרפת ויתר ערי אירופה על כל המשמעות שבדבר. הדגשתי: סבורני, כי הפגנות אלה לא תוסיפנה "בריאות" או נחת להוד מלכותו, אחרי פרסום ספרו הקטלני, אודות המלך חסן השני, של הסופר הצרפתי ג'יל פירו; "Mon ami le roi" ("ידידי המלך"), ואשר גרם נזקים חמורים למלך ולדימויו בעולם.
הרמתי את קולי ואמרתי: איש בעולם לא יבין סירוב שכזה כאשר מלך נאור, כחסן השני, איננו מתיר העלאת עצמות יבשות מלפני דור לקבורה ליד יקיריהן. בו בזמן, שאפילו שונאי נפשנו כמו אש"ף, הסורים ואחרים, מחזירים לידינו גם גופות של נופלים וגם חיילים ואזרחים חיים שנפלו בשבי לידיהם. איש שיחי הרגיעני. למחרת, נקראתי אליו ונקבע המועד להעלאת העצמות ב- 29.11.92.
טקס אזכרה לחללי אגוז-עם שמעון פרס 
לוויה ממלכתית בהר הרצל בירושלים
צה"ל, הרבנות הצבאית ומרכז ההסברה נערכו לטקסים הממלכתיים בהתאם לתוכניות מגרה שהיו מוכנות מראש. נשיא המדינה, ראש הממשלה ושריו, הרבנים הראשיים לישראל, שופטי בית משפט העליון, משלחת נכבדה ממרוקו והמוני בית ישראל השתתפו באזכרות ובלוויה הממלכתית בהר-הרצל.
כנסת ישראל קיימה ישיבה מיוחדת. את הישיבה פתח ראש הממשלה בדברי הודיה חמים למלך על מחוותו, והביע הערכה לח"מ ולאלה שעמלו בהגשמת המשימה . מסיבות מובנות, סיפורים ופכים קטנים, ישארו עוד חסויים. מעפילי "אגוז" הגיעו למנוחתם האחרונה בירושלים. למשפחות השכולות יש מעתה קבר ונחלה לפקוד אותם, ויש בכך נחמה עבורן-כפי שתמצאנה נחמה במפעלי ההנצחה לזכר יקיריהן, שאנו מקימים ברחבי הארץ.
