מצוקתה-הכצעקתה ?
מצוקתה-הכצעקתה ?
מאת: סם בן שטרית . המאמר פורסם ב״מעריב מארח״ (27.11.1979)
הכנות קדחניות נעשות בימים אלה לקראת הועידות של ההתאגדויות וההתאחדויות של יוצאי מרוקו וצפון אפריקה בארץ, אשר תערכנה בסוף שנה זו, שוב נהיה עדים לשפך של מלל מצד הדוברים בארץ ומחוצה לה בענייני המצוקה והעוני. שוב יזילו דמעות תנין על מצבם הכלכלי ומעמדם החברתי של בני עדות המזרח בכלל, ויוצאי צפון אפריקה בפרט, וישאו קינות בנוסח "איכה..." ו"על נהר...(הירקון) שם ישבנו גם בכינו...".
במהלך הועידות ובתומן תצאנה לממשלה קריאות קורעות לב, נרגשות ונרגזות, לשים קץ לאפליה, לקיפוח, לעוני, לפער, למצוקה וכד'. ברם, תהיינה אלה אותן סיסמאות ישנות נושנות ושימוש בכלים שמזמן העלו חלודה ואינם מועילים, לא במקרה מצטיירת דמותם של רוב דוברי העדות, כתובענים הנוטים לחמרנות בעיקר, שהשפעתם הצמיחה עסקנים מיליטנטיים לחמרנות דומה במגזרים רבים, שבהם התלבטו בעסקנותם-עם כל החיוב שבכך-ועדי עובדים, וועדי פעולה למיניהם. אך משום מה עסקנותם של פעילים אלה כמעט שאינה בנמצא במסגרות ערכיות כמו "שלום עכשיו", "גוש אמונים" ו"תנועות המחאה" למיניהן. האם היתה כאן השפעה סלקטיבית ברורה של עסקנות, או שמא יש כאן יד הגורל והמקרה גרידא? רק חוקרים והיסטוריונים יפסקו בעתיד, אם המצוקה בישראל היא "כצעקתה", והאם הדרך שבה הלכו המתיימרים להיות דובריה המובהקים מטעם יוצאי העדות השפיעה בצורה קונסטרוקטיבית או דסטרוקטיבית על אלה הנתונים במצוקה.
טור ה"רווח" שבמאזן "פסטיבלים" אלה יהיה כבעבר: מיקוד זרקורי כלי התקשורת על מרפקי העסקונה המקצוענית-מפלגתית עדתית וחיזוק מעמדה בתוך המפלגות השונות. אך בשורות וישועות לא תצמחנה לאלה שבשמם ולמענם מדברת כביכול אותה עסקנות.
במאמר זה אנסה להתוות דרכים אחרות לטפול בבעיה כאובה זו, בהסתמך על נסיון אישי מצטבר, כעולה חדש משנות ה-60 וכפעיל שכונת העולים קטמון ט'-שרוב תושביה יוצאי צפון אפריקה-וכן אחר שנות עבודה רבות בשכונות מצוקה אחרות בירושלים במסגרת תפקידי.
תפיסת עולמי היתה ונשארת איתנה: יש ערך בהושטת סיוע חומרי או רוחני, אם נוסף לניצולו הנכון מתגלית נכונות מתמדת מצד מקבלו לתרום גם הוא מצדו בפתרון בעייתו הוא. בהעדר נכונות זו, לא רק שאין ערך לסיוע חוץ-ששכרו יוצא בהפסדו-אלא שאין אפילו חובה לסייע בידו.
אני מוצא שתפיסה זו מעוגנת באחת מתרי"ג המצוות והיא מצוות פריקה וטעינה. וכך נאמר בספר שמות: "כי תראה חמור שונאך (קרי: אפילו שונאך) רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו (קרי: מלעזור לו) עזב תעזוב עמו (משפטים-פרק כ"ג), כלומר רק אם יהיה מאמץ משותף, שלך ושל בעל החמור, שומה עליך לקיים מצווה זו בפריקה או בטעינה. ולא, הנך פטור מקיום המצווה.
עיקרה ותמציתה של תפישתי הם:
מה שדרוש לרובם של אלה הרואים עצמם בחזקת מקופחים וסובלים, איננו מתן הטבות, סעד ומתת חסד נוספים, ובודאי לא המשך טיפוח תודעת הקיפוח מצד גורם כלשהו, עדתי או אחר, אלא הדרכה והכוונה נאותות מלוות בדרישה נמרצת מה"מקופחים", שתאמר: רווחתכם תבוא בעיקר מכם, מהעזרה לעצמכם-תוך הפעלת כוחות המצויים בתוככם, כוחות שבאשמתכם, ולא פחות מזה באשמת מטפחי תודעת הקיפוח בקרבכם, לא הופעלו. הנכם נתבעים לשנות את סדרי העדיפויות של צרכיכם בניצול רציונלאלי מקסימלי של כלל אמצעיכם ואפשרויותיכם הפרטיים, ובניצול נכון של המשאבים והכלים שהמדינה מעמידה לרשותכם. תמציתו של דבר היא, לגרום לאי-תלות שלכם בחסדי אחרים, אי-תלות שסופה להובילכם לחיפוש אפשרויות שאליהם לא התוודעתם מתמול שלשום. בכלים להדרכה ולהכוונה יעסוק מאמר זה בהמשך.
שקידה על טיפוח הדימוי העצמי, תוך החדרת האמונה ביכולתו של כל אחד מאתנו, בני עדות המזרח, להגיע לאותה עמדה ולאותו מעמד שאליהם הגיעו אחרים, ושהם אובייקט לקנאתו של בן העדות, תוכיח שאם נרצה אין זו אגדה. טיפוח כל היפה והמפואר שבעבר העדתי ובמורשתו, הכוללים את מעשיהם ומנהגיהם של האבות באותם ערים, עיירות וכפרי מוצאם-ותקצר היריעה מלפרט מעלותיהם והתנהגותם היכולות וראויות לשמש נר לרגלינו-יזקוף את קומתנו השחוחה במקצת.
במקביל תצא תביעה נמרצת אל הכנסת להקים גוף מיוחד שמתפקידו לפקח על זרועות הביצוע של המדינה ולוודא שאכן קיימים קריטריונים ברורים, חדים ומובנים לכל, בכל אותם תחומים שהמדינה קבעה לה כיעד לסייע לאוכלוסיית המצוקה, כמו:חינוך, סעד, דיור, שיקום, בריאות, השכלה גבוהה וכו', וכי אמות מידה אלה אינן יוצרות רמות ציפיה בלתי ריאליות ומוגזמות. הגוף המפקח יתבע מרשויות המדינה-כל אחת בתחום אחריותה וטיפולה-לשקוד על מימושן של זכויות אלה לאזרחים שאליהם נועדו. הגוף המוצע יהיה גם בעל סמכות לבירור תלונות ולמתן פסיקה מחייבת וסופית.
כל אזרח המתהלך ממורמר וכולו תחושת קיפוח, אמיתי או מדומה, ידע שקיימת אינסטנציה עליונה, שהוא יכול לפנות אליה בתלונה על הזרוע הרלוונטית, או בערעור במקרה הצורך. אפשרות פניה מעין זו תיצור בין היתר אוירה פסיכולוגית-ציבורית נוחה, אשר תצמצם, או אולי תבטל כליל, את השימוש באלימות על כל צורותיה להשגת הזכויות כפי שהדבר נהוג לפעמים היום, למרבה הצער. דוגמה הראויה לשבח, לדעתי, הוא המוסד לביטוח הלאומי שבזכות הקריטריונים הברורים שלו ודרך הבאתם לידיעת הציבור שבטיפולו נמנעות אי-הבנות בינו לבין האזרח הזכאי.
איש מאיתנו לא יתכחש למציאות מבישה, והיא עובדת קיומן של משפחות השרויות במצוקה אמיתית ונוראה ושעל פי הדין והצדק הסוציאלי, חובה עלינו לטפל בהן בצורה יסודית ובאמצעים רבים, מגוונים ויעילים. אולם משאבים ואמצעים אלה יעמדו לרשותנו אם וכאשר נצליח לזהות ולבודד קבוצה קטנה זו, המהווה מעגל קטן מתוך המעגל הגדול ורחב השוליים של האוכלוסיה השרויה במצוקה מדומה. למעגל הגדול, הפתרון, לדעתי, הוא בהדרכה נאותה ע"י שיטת החיקוי החיובית על בסיס שווה.
לא אחדש דבר אם אציין עובדה גלויה לעין כל: רבבות משפחות בישראל מעדות המזרח בעלות נתונים זהים, או כמעט זהים, לאון משפחות הרואות עצמן נתונות במצוקה, מתפקדות בצורה נכונה ואינן זקוקות לשום סעד, מתת חסד או הפליה לטובה. באומרי "נתונים זהים" כוונתי למכלול רחב, כמו:גובה ההכנסה של כלל המשפחה, מספר הנפשות בבית, השכלת ההורים, הגיל, שטח הדירה, המוצא העדתי והתרבותי וכו'. אמור מעתה כי סוד משפחות מתפקדות אלה אינו אלא בקביעת סדר עדיפויות שונה במה שעומד לרשותן, תוך ניצול יעיל ופונקציונאלי.
מאגר אנושי חיובי זה בלתי מנוצל כיום, אני מציע, שעקרת הבית-או הדמות הדומיננטית-של משפחה מתפקדת זו תאמץ לה, אם בהתנדבות (אתגר לארגונים העדתיים) ואם בשכר, מספר קטן של משפחות שאינן מתפקדות ותגרום לכך ששיטת החיקוי החיובית תפעל במלוא כוחה. סיכוייה של השיטה המוצעת טובים, לדעתי, בהיות דרכי החשיבה והעשיה מופעלות ומועברות בין בניו אדם העומדים על בסיס שווה. כל אשר אני מצפה ממפגש מתמיד זה הוא, שההעברה תהא במישור ידידותי וחברי, להבדיל מהוראה והטפה. ביקורים הדדיים בבתים ומפגשים בין המשפחה המאמצת לבין המשפחות המאומצות יגרמו לחיקויים של דברים פשוטים אך חשובים בחיי היומיום, כגון: שאפשר להכין עוגה טעימה בארבע ביצים ולאו דווקא בשתיים עשרה, שאפשר להעביר דברי ביגוד מילד לילד, באיזה עונה עורכים קניות של מצרכים מסוימים, מה קונים ואיפה, הדרכים לניצול פונקציונאלי של שטח הדירה, כיצד עורכים שמחה אמיתית ולא חינגה בזבזנית לכלל השכונה או העיירה, וכיצד מותירים כסף לרכישת נעלי התעמלות לילד או כדי לשלם בעבורו דמי השתתפות בטיול עם תלמידי כיתתו. אני מאמין שנוסף להקניית מושגים מטריאליסטיים נכונים אלה, יוקנו גם מושגים ערכיים-תוך התבוננות מקרוב ביחסי אנוש בתוך המשפחה המאמצת, יחסי הגומלין בין הבעל לאשתו, בין הילדים להוריהם וכן יחס הכבוד לזקן ולקשיש.
העסקתם של עובדים אחרים, שאינם מהאוכלוסייה המוצעת, יחסרו האלמנטים שבכוחם לתרום את הפעלת החיקוי החיובי, כוון שברוב המקרים המטפל והמטופל אינם עומדים על בסיס שווה. מוסדות רבים מעסיקים עובדים שהמפריד בינם לבין המשפחות שבטיפולם רב מהמאחד, בשל ההבדלים בגיל, בהרכב המשפחתי, במוצא העדתי, בהשכלה וכו'. עובדים אלה מצטיירים, לדעתי, בעיני המשפחות שבהם הם מטפלים, באנשים שמעולם אחר, שמושגיהם אינם מוכרים ואינם מובנים להם. הנני מעז לאמר אפילו, שבתת הכרתם יש מהניכור בין המטפל למטופל. כמה מעובדים אלה הזמינו לבתיהם אן ישבו בצוותא עם המשפחות שבטיפולם? במו אוזני שמעתי משפחות המרננות אחרי עובדים אלה בלשון זו "קל לגברת זו לדבר ולהטיף לי, כשלא התנסתה במצבי", וכיוצא בביטויים מעין אלה.
טוב יהיה איפוא אם בועידות העדתיות המשמשות ובאות וכן בוויכוח הצבורי העתיד להתלהט בעיצומן ובעקבותיהן, תבדקנה דרכים אחרות מאלה שננקטו עד כה. יש להכיר בעובדה, כי באי-תלות האדם טמונים הסיכויים הסבירים ביותר להתקדמותו, גם אם אי-תלות זו ראשיתה כרוכה במאמצים ובמכאובים רבים.
יש הכרח להיות מודע לנזק העצום הנגרם לאדם בטיפוח תודעת הקיפוח בקרבו, ובהחדרת האמונה בקיומה של הפליה, וכל המטיף לכך, הינו חוטא וממחטיא. אין איש הטוען לקיומה של הפליה ממלכתית מכוונת לרעת בני עדות המזרח, אם, כי כולנו מודעים, שאכן קיימות תופעות של הפליה מצד יחידים וקבוצות שיש לבודדם ולהוקיעם. נשאלת איפוא השאלה, האם בגלל יחידים אלה תהא זו מהתבונה ומהתועלת, להכריז השכם והערב על הפליה במדינה ולהבליטה עד כדי דיכוי במו ידינו של כל מוטיבציה של הדור הצעיר להתמודד ולהתקדם? אני סבור, שמחובתנו להחדיר בו את ההכרה שיש סיכויים שיגיע למחוז חפצו, ושמעבר לדרכו לא מוצב שום תמרור "אין כניסה".
