המימונה: מחיגנה לאירועים ערכיים מורשתיים

המימונה: מחיגנה לאירועים ערכיים מורשתיים

מאת: סם בן שטרית . המאמר פורסם ב״מעריב״ בשנת 1981

שני מאמרים ב"מעריב" סייעו רבות בשאיפה השנה לעצב אופי של תכנים ערכיים-מורשתיים לחגיגות המימונה. אני פותח בציון עובדה זו, גם אם דברי ייראו ויישמעו כדברי חנופה לאכסניה המארחת.

המאמר האחד היה של יהושע ביצור-איש מעריב-למחרת המימונה מלפני שלוש שנים תחת הכותרת "חינגה ושמה מימונה" והמאמר השני של הח"מ ב"מעריב מארח" מ–29 באוקטובר 1979 תחת הכותרת "מצוקה הכצעקתה"?. לכאורה מכותרות שני המאמרים ומתוכנם לא משתמע קשר ישיר ביניהם. ואכן, בשניהם לא נדונה המימונה. בפועל, הם הולידו את השינוי הנדרש והמיוחל. ואמנם בתכנים של חגיגות המימונה השנה ניתן ביטוי הולם לאופי החדש של החג, תוך הדגשת הערכים המורשתיים של יהודי צפון אפריקה ותרומתם לתקומת המדינה ולתחייתה התרבותית.

כחריפות הכותרת "חינגה ושמה מימונה" כן תוכנו של המאמר. הוא דן ברותחין וחובט ללא רחמים במארגני המימונה על הצורה ועל התוכן שבה נהוגה עד כה בעמק המצלבה בירושלים. זאת, בשל היותה, לדברי המבקר, פיקניק של המון חוגג, הזולל בשר צלי אש, סובא יין ושכר וכל אלה לצלילי מוסיקה מחרישת אוזניים מלווה בריקודי בטן. 

בבואי לפרט את "כתב ההגנה" ל"כתב הקיטרוג" לא היה בפי מענה לחלק מהטענות... נצרתי את קולמוסי. התגובה חייבת להיות במעשים-אמרתי לעצמי

ואילו המאמר השני דן בבעיית העדות בכלל ובבעיית יהדות יוצאי צפון-אפריקה בארץ בפרט. בקיפוח ובמצוקה המדומים והאמיתיים. בדימוי העצמי. ביקורת על דרכי טיפולם של הארגונים העדתיים בבעיות אלה, ותוך ניסיון להתוות דרך אחרת שלא נוסתה עד כה. דרך האומרת: לא בבכיינות ולא בקורחי קורחה, ולא בתביעות להפליה לטובה, ובוודאי לא בטיפוח תודעת הקיפוח בקרב קהילה שלמה יבואו הדברים על תיקונם. אלא, בדרך של תביעה למיצוי היכולת העצמית של כל אחד. בהבלטת החיוב בתרומתנו בביטחון הארץ ובשגשוגה, בהבלטת מורשתנו העשירה. בהכרה, כי באי–תלות באדם טמונים הסיכויים הסבירים לקידומו. והעיקר בניצול רציונאלי של המשאבים והכלים העומדים לרשות כ"א מאתנו מאפשרויותיו הפרטיות, ואלה העומדות לרשותו מטעם המדינה, ואולי באלה יש סיכוי שתוקל חומרת הבעיה.

ביקורתו של יהושע ביצור הרגיזה והכאיבה לנו כמארגני המימונה. לאחדים מחברי שעמלו קשות בהכנות לחג זה נגרם מפח נפש מהדברים, והם טענו אז? זו תורה וזו שכרה? נגשתי להגיב במאמר נגדי, שכותרתו בלבד נוסחה כ"הברקה" של שעת רוגז וזה היה לשונה: מסורת נאה ושמה מימונה. אך בבואי לפרט את "כתב ההגנה" ל"כתב הקיטרוג" לא היה בפי מענה לחלק מהטענות. התבוננתי שוב בדברי הביקורת הפכתי בם והפכתי בם ונצרתי את קולמוסי. התגובה חייבת להיות במעשים-אמרתי לעצמי-על ידי התווית תוכנית אירועים לחגיגות המימונה ואשר תהווה מפגן של מיטב המורשה והתרבות שלנו, ותראה מעט מזעיר מנכסיה הרוחניים והמרובים של קהילתנו יוצאי צפון–אפריקה.

ברצוני אני בלבד לא סגי. יש לאתר אנשים בעלי יכולת ורצון, לגייסם לתרום לשינוי הדברים. הזדמנות זו ניתנה לאחר פרסום מאמרי הנ"ל אשר להפתעתי ולשמחתי הדברים לא נפלו על אוזניים אטומות. רבים וטובים שלא היכרתים מתמול שלשום התקשרו אלי ואני אל אחדים מחברי. וכך נולדה בכוחות משותפים "ביחד"–תנועה רעיונית בלתי מפלגתית של יוצאי צפון אפריקה בישראל, המאגדת בתוכה כמאה אנשי רוח ואנשי מעשה, מי בתחום האקדמי (מרצים באוניברסיטאות, משפטנים, רופאים אדריכלים, כלכלנים וכדומה) ומי בתחום המעשה (אנשי חינוך, דיפלומטים, עיתונאים, קצינים במיל, מנהלי מוסדות ואנשי ציבור). 

"ביחד" מבקשת לדון ולפעול בכל הסוגיות הרוחניות, החברתיות והתרבותיות הנוגעות במישרין ובעקיפין ביהודי צפון אפריקה, כשאחדות ממטרותיה העיקריות לשפר את הדימוי המעוות-והבלתי מוצדק של יוצאי צפון אפריקה בעיני עצמם ובעיני זולתם. "ביחד" חרטה על דגלה את הצו עשה ממצוות פריקה וטעינה... "עזב תעזב עמו" (שמות כ"ג - ה') עם שימת דגש על עמו. לפיכך היא קובעת ברורות; יש ערך בסיוע חומרי ורוחני למי שמוכן ליטול חלק פעיל בקידומו שלו (ומכלל הן אתה שומע לאו.ס.ב - ש).

בערבי דיון וביום עיון שנערך בחנוכה השנה, שבהם נדונה השאלה הכאובה של הדימוי העצמי של יוצאי צפון אפריקה בישראל–בעיני עצמם ובעיני זולתם–גרמיו, שורשיו והדרכים לתיקונם. הדיון היה יסודי, רציני ומקיף ובמהלכו הושמעו דברים מכאיבים מכאן ומכאן. המימונה השתרבבה בכל הדיונים. מימונה המצטיירת למרבה הצער כסמל מסחרי לתרבותנו למורשתנו. ובשל כך רוב המתדיינים שללו את צורתה הנוכחית ורבים ראו בצורתה ובתוכנה כיום מפגן פוליטי זול.

המשימה לעיצוב מימונה אחרת הוטלה על קבוצת פעילים שרוב חבריה נמנים בין המבקרים החריפים של חג זה, ושבעבר הדירו רגליהם מלהשתתף בו. היו כאלה שגרסו לבטל את החגיגה המרכזית בעמק במצבה, בשל התופעות החריגות, עליהן מיקדו כלי התקשורת והטלוויזיה בראשון את תשומת לב ההמונים. ולעומת זאת, לחדש את המסורת העתיקה המופלאה של "הדלת הפתוחה–תרבחו ותסעדו" שהייתה נהוגה בצפון–אפריקה ב"ליל המימונה" כשכולם מבקרים את כולם. טועמים מהתקרובת המסורתית, מקבלים את "ברכת הרב" או הזקן שבמשפחה ומצטרפים לשירה ולשמחה המשפחתית. היו כאלה שטענו שבמקביל לחגיגה בשטח הפתוח, ליצור מוקד נוסף לאספקטים  עיוניים. במחשבת יהדות צפון–אפריקה בקרב תלמידי תיכון. כנהוג לגבי קביעת חגי ישראל, ההלכה נקבעת על פי המרבים בחג ובהיקפו. כך נולד הרעיון לפרוס את החג השנה על פני שלושה ימים "ליל המימונה" מ"יום המימונה" ול"מחורת המימונה" ולהרבות באירועים.

לחגיגות המרכזיות בגן סאקר נוספי אלמנטים ערכיים רבים הכוללים תערוכות ספרים, תערוכת כלים ותלבושות, להרבות בפינות שמחה ולשתף עדות אחרות בחג. כשהעיקרון המנחה המימונה המסורתית והשורשית כחלק מחגי ישראל, וכמועד למפגן זוטא של התרבות והמורשה של יוצאי צפון-אפריקה.

מקובל היה שבליל המימונה התוועדו משפחות יחדיו כדי לארס את בניהן ובנותיהן אלו ואלו. הם ראו ביום זה סגולה להצלחת השידוכין (מימונה בערבית מזל - מימון) על חוקרים רבים מקובל שהמונח מימונה; הינו שיבוש–ערביזציה של המילה אמונה. כמאמר הז"ל: בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל. והנה, חג הפסח חלף והלך לו. חודש ניסן מתקרב לסיומו, באים וחוגגים את אמונתו לאמר: "גם אם יתמהמה אחכה לו".

המאמר פורסם מעוצב וכולל תמונות בכתב העת הדיגיטלי "יהדות מרוקו:מורשת, הגות ואמנות" : גליון 2

צביונה העיקרי של מימונה היה ונשאר חג האחווה, הרעות והשלום.