צדיקים במרוקו
צדיקים במרוקו
מאת: שאול טנג'י מתוך "אנציקלופדיה של חכמי מרוקו" © כל הזכויות שמורות למחבר
"הצדיקים הטהורים,
אינם קובלים על הרישעה,
אלא מוסיפים צדק.
אינם קובלים על הכפירה,
אלא מוסיפים אמונה.
אינם קובלים על הבערות,
אלא מוסיפים חוכמה".
(הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל)
אמרו חז"ל "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (שו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א'). קשה להינחם על הסתלקותו של צדיק, כי "צדיק שאבד לדורו אבד" (מס' מגילה, ט"ו) וכולנו מצטערים ומרגישים בהעדרו, רק זיכרון מידותיו וכח מעשיו בתורה ויראת-שמים בכוחם לנחם.
גם אחרי פטירתם של הצדיקים, לא נותק הקשר העמוק איתם, עובדה שעד היום אנו ממשיכים לפקוד את מקום מנוחתם הן בעת שמחה והן בעת עצב. מביקורים אלה, הבאנו שמחת-נפש וקדושה עמוקה אל תוך חדרי לבנו. תופעה זו היא אחד המאפיינים החשובים בקרב יהודי-מרוקו
עד עצם היום הזה אתה שומע ביראת כבוד ובחרדת קודש שמם של הצדיקים שגור בפיהם. מברכים ונשבעים בשמם, ואף קבעו להם מטבע-לשון של הודאה ותפילה היוצאת מפיהם מאליה. לא פעם ולא פעמיים במהלך שיחה ולו קצרה או בכל הזדמנות שהיא, אנו שומעים יהודים מרוקנים אומרים:
"בְּלָּלאּה וּבְּצדיק"- (באלקים ובצדיק) "בְּלָּלאהּ וּבְּסִידִי" - (בזכות האלקים ואדוני – הכוונה לצדיק) "הָא חְנָא פְעָאר אְלָּלאהּ וּפְעָארו" - (אנו בחסדי האלקים ובחסדי הצדיק)
ועוד כאלה נוסחאות קבועות, המשתרבבות לתוך שיחותיהם וברכותיהם, ותפילותיהם קולחות בשטף מתוך לב טהור מלא אהבה ואמונה.
יהודי-מרוקו ידועים באמונתם העזה באלקי-ישראל ובעבדיו הקדושים, משרתיו עושי רצונו, תמיד הם שאפו לישועות ונפלאות העל-טבעיות ע"י תפילותיהם לבורא-עולם בזכות הצדיקים שוכני עפר, ואכן אלקים שמע לקול תפילתנו ונעשו נסים ונפלאות עמנו בכל זמן ובכל דור ודור. ברוך שומע תפילות עמו ישראל ברחמים.
במשך כל הדורות, שימשו צדיקי וחכמי העם היהודי כעמודי-האש לפני המחנה, כי לאורם התחנכנו ומדרכיהם למדנו. חייהם ואורחותיהם הפכו לחלק מחיינו, ומעשיהם וצדקתם הוציאו אותם מאלמוניותם אל אמונת ההמון.
נשמתו של הקדוש
חייהם של הצדיקים אינם נפסקים עם ההסתלקות הגשמית של חיי-הגוף גם לאחר מכן. הם מוסיפים לחיות, להשפיע, לכוון ולהדריך, אלא שבלבושים אחרים.
חייהם של רוב בני-אדם הם חיים גשמיים. אמנם כולנו מאמינים בקיומה של נשמה אלקית בתוכנו, ואנו יודעים שהיא עיקר כוחנו, אבל ידיעה זו מופשטת בלבד.
אנו רואים את המציאות הגשמית וקולטים אותה רק בחושינו, וממנה אנו רואים את המציאות הגשמית בלבד, כי כאשר אנו קולטים אותה בחושינו וממנה אנו מתרגשים, שמחים או מצטערים כאשר החיים הגשמיים מסתיימים, אנו קוראים לזה "מוות", משום שאכן בא הקץ למתכונת זו של החיים. אולם אצל צדיקים מהות החיים שונה לחלוטין. הם רואים בכל דבר את מהותו הרוחנית-אלֹקית וחייהם חיי הנשמה, חיים של אמונה, אהבת ה' ויראת ה'. הם מתרגשים, מתפעלים, שמחים ומצטערים מדברים אחרים לגמרי – מדברים רוחניים.
זוהי הסיבה שאנו מתקשרים לצדיקים אלה. אנו רוצים להיות מודרכים על-יד מי שרואה את המציאות מבעד למשקפיים רוחניים אלקיים. אנו רוצים לשאוב כח וחיים ממי שראשו בשמים. ואנו גם מאמינים שמגבלות העולם הגשמי, אינן עומדות בפניו. לכן אנו מבקשים ממנו ברכה לדברים שהם מעל לטבע, ואנו מאמינים, שהוא יודע דברים שלא הייתה לו דרך לדעת אותם בדרכים הגשמיות המקובלות.
"מקום קבורת הצדיק, הוא מקום קדוש וטהור, והמשתטח על קברי- הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אלא, יבקש מהשם יתברך שירחם עליו בזכות אותם צדיקים שוכני עפר".
ההשתטחות על קברי-הצדיקים היא, מסורת עתיקת-יומין, והתפילה שם עושה פירות, כי מקום קבורת הצדיק הוא מקום שפע וברכה למתפללים ולמבקשים זכותו, שיעמוד מליץ יושר בעדם. בספר "מטה אפרים" כתוב: "מקום קבורת הצדיק, הוא מקום קדוש וטהור, והמשתטח על קברי- הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אלא, יבקש מהשם יתברך שירחם עליו בזכות אותם צדיקים שוכני עפר".
הבעל שם-טוב אמר: "כי ביום ההילולא של הצדיק אזי מוכרח אדם להטריח על עצמו ללכת אל ציונו של הצדיק, כי אז השערים פתוחין לשמוע צעקת המבקשים על ציונו, ולהיות עבורם שליח מצווה ולפעול בשבילם כל טוב".
הגאון בעל "לשם שבו ואחלמה" (סבו של רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א), בשם הגר"א אומר: "בזמן הזה, עיקר השראת השכינה, היא על קברות הצדיקים". ואכן, "אשרי עין ראתה כל אלה" (סדר רב עמרם מעמדות ד"ה), שהיו מתקבצים ביום ההילולא על קברו של הצדיק לשטוח, תפילה לה' יתברך, לחזק ולהפיח רוח-אמונה בקרב המתאספים, והיו זוכים לספוג משפע קדושת מקום קבורת הצדיק לכל השנה.
הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "המעוניין לעמוד על הבעייתיות ההלכתית האפשרית בסוגיא זו, מן הראוי שישלים את עיונו בה מתוך עיונו בדברי גדול-הפוסקים, הרמב"ם, בהלכות אבל פ"ד ה"ד, בדבריהם של נושאי-כליו על את, ובמיוחד במאמרו המאלף של הגאון הרב יוסף קפאח "קריאת-שמע ותפילה במקום טומאה", בתוך: הרב יוסף קפאח, כתבים (ב) עמ' 630-621.
אמונה זו חזקה ומושרשת בתוך ליבם של עולי-הרגל ילידי-מרוקו, שכאשר באים להילולא, הם פוסעים לעבר קבר-הצדיק ממלמלים פסוקי-תהלים, גונחים על הקבר וקוראים תפילות קבליות מספר הסוד (הזוהר).
אמונתם העזה של יהודי מרוקו בצדיקיה וחכמיה
יש צדיקים שהוכרו כנערצים עוד בחייהם או לאחר פטירתם, ויש צדיקים כאלה שהתגלו בחלום וקיבלו משמעות רצינית בחיי-הקהילה, דבר שהביא לידי יוזמה של פקידת קברו של הצדיק באופן קבוע, לימוד תורה והקמת בתי-כנסת.
אין כמעט משפחה או קהילה שלא קשורה ל"סְדִּיק" (צדיק) הקבור באזור מגוריה או בישוב קרוב אותו פוקדים, לא רק במועד פטירתו, אלא בעיקר לפי הקשר הנפשי שנוצר בין המשפחה, או בסיועו לקהילה בעת צרה. זכר הצדיק לא ימוש מאותה משפחה הדואגת ומקפידה להדליק נר לזכרו בערב-שבת, בראש-חודש ובמועדי-ישראל. יש צדיקים הנערצים על כלל יהודי מרוקו כמו: רבי חיים פִּינְטוֹ, רבי רפאל אְנְקָוָוה, רבי דוד ומשה, רבי עמרם בן-דִיוָואן, רבי דוד בן-ברוך ועוד.
חשוב לציין: למרות מיעוט היהודים החיים במרוקו היום, ולמרות כמות המשתתפים ההולכת ומתמעטת, היקף הבניה והפיתוח בציוני הצדיקים מפתיע ביותר. הבניה והפיתוח נמשכים ללא הפסקה בעיקר בציוני הצדיקים המפורסמים בהם ביקרתי: "מוּלָאי אִיגִי" הקבור בכפר איגי שם מסיימים בניית בית-כנסת גדול ומספר חדרים נוספים למשתתפי ההילולא, ר' דוד בן-ברוך הקבור בכפר אָגְזוּ נְבָּא-המוּ שליד תָּרוּדָאנְט ממשיכים בבניית עשרות חדרים ולאחרונה סיימו בנייתו של בניית בן 2 קומות למשתתפי ההילולא, ר' עמרם בן-דיוָואן הקבור בְּאָסְגֶ'ן שליד וִיזָאן נבנו לאחרונה דירות ע"י אנשים בעלי אמצעים, ר' חיים פִּינְטוֹ הקבור בְּאֶסָוִירָא נבנה לאחרונה אולם שיכול להכיל מאות אנשים, בשבעת בני-זְמִירוֹ הקבורים בְּאָסְפִי נבנה אחד הקומפלקסים המפוארים, אולם ובו מקום ליותר מ-1.000 משתתפים, אולמי קבורה לצדיקים, בית-כנסת מפואר, מרפאה, משרדים וכו'. רבי נסים בן-נסים בְּאָיְית בָּאיוּט שם נבנה מבנה מפואר מעל קבר הצדיק, בית-כנסת ואולם ומספר חדרים לבאי ההילולא, ר' חביב המזרחי הקבור בְּאָיְית-אָוְורִיל שם יהודי ממרקאש בנה קומפלקס שלם. חשוב לציין שברוב המקומות בנוסף לדירות הפרטיות יש גם דירות לעמך משתתפי ההילולא והיד עוד נטויה.
יום פטירת הצדיק
יום פטירת הצדיק יכול להיות מלווה בשינוי מזג-האוויר, דבר המצביע שגם הטבע מתאבל על מות הצדיק. לדוגמא: ביום פטירתו (י"ד כסלו תר"פ (1920) של ר' דוד אָבּוּחָצִירָא ירדה חשכה, וביום פטירתו (י"ד טבת תשי"ב (1952) של ר' פנחס הכהן בְּמָרָאקֵשׁ ירד גשם עז, ובשעת ההלוויה זרחה השמש.
כינויי הצדיקים
המונחים קדוש וצדיק לא זכו להגדרה חדה במקורותינו ומשמעותם לא תמיד ברורה,בהרבה מקרים העלי תכנים משותפים. אנו משתמשים במונח קדוש במובן בעל המופת, מלומד בנסים
מונחים שונים מציינים את הקדושים היהודים במרוקו, הן כתואר המלווה את שמם והן כביטוי כאשר מזכירים אותם מונחים מסוימים מקובלים על כל יהודי מרוקו, ואחרים אופיניים לאזורים מסוימים.
המונח הנפוץ ביותר בפי יהודי מרוקו כאשר מזכירים את הקדושים הוא סְדִּיק (צדיק) בעיקר בצורת הריבוי שלו סְדִּיקִים ובמיוחד בצירוף סְדִּיקִים אֶל-עְזָּאז (הצדיקים היקרים), בהזכירם ביטויים אלה מרימים היהודים יד למעלה ונושקים לה. המונחים רבי ורב נפוצים מאד בקרב יהודי מרוקו, בעיקר לפני שמו של הקדוש. ידועים ארבעה קדושים שהמונח צדיק הוא חלק משמם, זהותם אינה ידועה, ושמם קשור למקום קבורתם: צדיק-אָזְרוּ, צדיק עין-אָנְּזָ'אר, צדיק אֶל-קְלְעָה דִי-מְגּוּנָה וצדיקי עין-דְיָאבּ. מונח כללי שגור מאד הוא חכם, אומרים "הולכים לחכם כשהכוונה לבקר קבר של קדוש.
המונח מוּל
המונח מוּל שהוראתו בערבית: בעל, אדון, שליט, נפוץ כחלק משמם של קדושים רבים. הוא ניתן בדרך-כלל לקדוש שהוא ראשון בין הקדושים במקום בו קבורים הרבה קדושים, או שהוא נקרא על שם אזור מסוים והוראתו אז שליט על אותו אזור. קדושים רבים נושאים את המונח מוּל כחלק של שמם, ומעניין לציין שרוב רובם של שמות אלה קשורים לעצמים שבטבע, כגון: מוּל תָּאוּרִירְת (בעל הגבעה), מוּל אְזְ'בֶּל אֶל-כְּבִּיר (בעל ההר הגבוה), מוּל שְׁזְרָא (בעל העץ), מוּל אֶל-כְּרְמָה (בעל עץ התאנה) וכו', וחלקם לחפצים הקשורים לקדוש לפי המסורת, כדוגמת מוּל תפילין (בעל התפילין), מוּל סְנְדוּק אֶל-כְדֶר (בעל הארגז הירוק). קדושים אחדים ידועים בשמם ובשם נוסף המתחיל במונח מוּל וביניהם: ר' שלמה בר-ברירו מול אָבְּסָאד (בעל אָבְּסָאד), ר' מוּסָא בן-ישי מול סּוּר (בעל החומה), ר' ישראל אזולאי מול אֶלבְּרְג' (בעל המגדל), ר' מָכְלוּף בן-יוסף מול אֶל-קְנְטְרָה (בעל הגשר), מול- תִּימְחְדַארְת (בעל בית-מדרש). ר' אליהו, הקדוש החשוב ביותר בֶּקָזָבְּלָנְקָה, נאמר שהוא מוּל אֶלבְּלָאד (בעל העיר).
צורת הרבים של מוּל מוּאָלִין, ידועה לגבי שתי קבוצות של קדושים – מוּאָלִין אל גּוּמְרָא (בעלי הירח), מוּאָלִין בּוּחְלוּ (בעלי בּוּחְלוּ).
המונח מוָלאי
המונה מוּלָאי נפוץ מאד אצל המוסלמים, ופחות נפוץ בקרב היהודים. בקרב היהודים הוא זכה לפרסום רב בקרב היהודים היות שהוא נסוב לאחד הקדושים הנערצים ביותר על-ידיהם, מוּלָאי-אִיגִי. ידועים ששה צדיקים ששמם מתחיל במונח מוּלָאי: מוּלָאי –אִיגִי, מוּלָאי –אִיְנגְּרִיד, מוּלָאי –יָעְקוּב, מוּלָאי –סְדְרָה, מוּלָאי –תָּאבְּיָה, מוּלָאי –תָּאמְרָאן. גם כאן השמות קשורים למקומות או לעץ.
המונח סִיֶיד, סִידִי וסִידְנָא
המונח סִיֶיד שהוראתו אדון, לא נפוץ בקרב היהודים כחלק משמו של הקדוש. ידוע קדוש אחד בשם סִיֶיד אֶל-מְרְהִירהְאָ. לר' אהרן הכהן מְדֶמְנָאת קוראים היהודים סִיֶיד אהרן הכהן. הקדוש קָאיְיד אֶל-גָבָּא מְדְבְּדוּ נקרא סִיֶיד לִיהוּד ע"י המוסלמים. משתמשים יותר בתואר סִיֶיד כאשר מזכירים את הקדושים ואומרים על קדוש פלוני שהוא סִיֶיד גדול, כמו-כן משתמשים בצורת סִידְנָא (אדונינו). הרבה יותר נפוץ בשמות של הקדושים הוא המונח סִידִי (אדוני). לקבוצה זו שייכים קדושים רבים הנערצים הן ע"י היהודים והן ע"י המוסלמים, ואחרים שעליהם נאמר במפורש שהערבים לקחו אותם מהיהודים. תופעות אלה מסבירות את השימוש במונח סִידִי וכן את העובדה שקדושים נושאים שם ערבי כגון: סִידִי מוֹחָמֶּד בְּלְקָאסֶם, סִידִי חְמָּאד אֶל-כָּאמְל, והמפורסם בקבוצה זו הוא סִידִי בּוּעִיסָא וּסְלִימָאן.
המונח חזן
המונח חזן שגור בקרב המוסלמים לציון הקדוש היהודי, אך משתמשים בו רק במקרים מועטים.
המונח בָּאבָּא
מונח זה שגור בפי היהודים שהוראתו אבא. נראה שזהו שם חיבה שניתן בעיקר לקדושים בעודם בחיים. הוא נמצא בשימוש במיוחד לגבי צאצאים של ר' יעקב אָבּוּחָצִירָא כדוגמת: בָּאבָּא-סָאלִי וּבָּאבָּא-חָאקִי.
המונח לָאלָא אוֹ סְדִּיקָה
ביחס לנשים משתמשים במונח סְדִיקָה (צדיקה) המקביל למונח סְדִּיק (צדיק). או המונח לָאלָא שהוראתו בברברית "גברת": לָאלָא סוּלִיקָה סְדִּיקָה.
המונח סְבֶּע וְאָזוּג
לפעמים נהוג להוסיף תארים לקדושים מסוימים כך יש קדושים המכונים סְבֶּע שפירושו אריה או סְבֶּע אֶל-כְּבִּיר שפירושו האריה הגדול. רק קדושים מספר מהדרום זכו לתואר זה. תואר אחר הנוסף לשמות של קדושים מפורסמים הוא אָזּוּג שפירושו בברברית גדול.
היחסים בין הקדוש וחסידיו
היחסים בין הקדוש ובין חסידיו מורכבים.לצד ההערצה והאמונה העיוורת, היראה, הפחד והציות, מוצאים אנו גם את העמידה על המקח, הוויכוח ואף האיום. בחלום כמו בהקיץ, אנו עדים למערכת יחסים ולסגנון דיבור ישיר כמו זה המקובל בין שני ידידים
הפניה לצדיק יכולה להתלוות בלחץ עליו, בתביעה שהוא יפתור בעיה המטרידה את הפונה. ההתייחסות אל הקדוש היא כאל מתווך ומקשר בין המבקש לה'. אם כי מופנית הבקשה לקדוש, ברור לכל שהצדיקים רק מבקשים מה'. כאשר הן מבקשים ה' נותן להם, כי ה' לא יכול להחזיר את פני הצדיק ריקם. למשל לפניה לצדיק רבי יִחְיָא לְחְלוּ אמרו: "אנחנו מבקשים ממך, ואתה בקש מהקדוש ברוך הוא".
היחס אל הקדוש מצד היהודים הנו תמיד יחס של כבוד. היהודים רואים זכות גדולה באפשרות להסתופף בבית הקדוש החי, או בקברו כדי לזכות בברכתו
חשיבות גדולה מייחסים לנדר שנעשה לקדוש, בעת הפניה אליו או לאחר שמילא את בקשתו. מערכת יחסים מיוחדת נוצרת בין הקדוש לבין אדם שניצל מצרה על-ידו או שמצפה לנס. הם מבטיחים להביא סעודה, לערוך שחיטה לכבודו, לבנות לו ציון, מציבה,חדרים ליד מקום קבורתו. חשוב לציין שתופעה קיימת עד היום למרות שברוקו נשארו מעט יהודים.
סיפורים עממיים
הסיפורים העממיים הם בעיקר אגדות על קדושים הנמסרות מדור לדור.
תיאורי וסיפורי הנסים
יש הסבורים בטעות, כי בסיפורי מעשיות הצדיקים, אין בהם אלא הנאה רוחנית גרידא. ליהנות מקריאת או שמיעת הסיפור, להתרגש, להתפעל מאיזו הנהגה מעניינת או איזה מופת מופלא, ותו לא. אך שוגים הם , והאמת היא לא כך. עיקר מטרת סיפור מעשיות הצדיקים היא לצורך לימוד עצמי, להתבונן בין חרכי המעשה, להחכים מהפקחות הטמונה בדופנותיו, להשכיל כיצד הם עבדו את אלקיהם. ואעשה גם אני. כי כאשר נטה אוזנינו, ונשמע בדריכות, איך לחמו ביצרם, ואיך תקנו מידותיהם, מיד יפתח ליבנו, ויפקחו עינינו, לראות עד כמה מקצרים אנו בעבודת ה'. נלמד מהם, עד כמה צריך האדם להתגבר כארי, לתור בשקידה אחר עצות, לחבל תחבולות שונות, כיצד ימגר את פיתויי יצרו הרע, וכיצד יכניע וימיר את רוע מידותיו. כאשר נאזין לצלילים הבוקעים מן המעשה, איך דאגו לזולת , ואיך הקפידו ודקדקו בקיום המצוות קלה כבחמורה, נבין, אהבת הבריות ואהבת הבורא מהי, נצדיק את אהבת הבורא אליהם, נתקנא בם, מי יתננו כמוהם, וזוהי התועלת, כי "קנאת סופרים תביא חוכמה" (בבא בתרא כ"א) ומתוך אותה קנאה באות הבריות לשפר מעשיהם, ואף אם ישתרבב בזהירות איזה אות או מופת לסיפור המעשה, שאותו כמובן לא נוכל לחקות, ואין בזה סתירה כלל וכלל לכל האמור, כי מלבד שגם בזה יש תכלית לא מועטה, שהרי עצם האמונה בכוחם של הצדיקים הוא דבר נעלה, ואין לזלזל בו, מכל מקום אין זה אלא טפל, והעיקר הוא מה שנוכל להפיק למעשה כלפינו – השומעים. על-כן, הגם שכבר הודענו פעם ופעמיים, הננו שבים ומודיעים, אין מטרתנו בסיפור המעשיות שעשוע גרידא, אלא ללמוד ולהחכים את עצמנו, להיטיב אורחותינו, ליישר מסילות עקלקלות, ולעורר את הלבבות לשאוף להתעלות.
המאפיין את הקדוש בעשיית הנס, הוא הכח העל-טבעי של עשיית הנס ומעשה-הפלא. חכמים נהפכו לקדושים רק כאשר שמם נקשר לנס שחוללו כמו: א. הצלת קהילה, ב. ריפוי-חולים, ג. השיט של רבי שמואל אָבּוּחָצִירָא על גבי המחצלת.
חלומות
לחלום תפקיד מכריע, ביצירת קדושים, והחשובים שבהם הם: החלומות האישיים שנפוצו בקרב יהודי-מרוקו. לפעמים הקדוש מגלה בחלום פרטים על עצמו ומבקש שיבנו לו ציון, או שיבואו להשתטח על קברו. היו אף ערבים שהאמינו בצדיקים. מסופר על מוסלמית שהתגוררה קרוב לבית-עלמין בו קבור צדיק, היא סיפרה ליהודי-הכפר שראתה צדיק בחלומה ועל-כן קבעה בביתה פינה בה נהגה להדליק נרות לזכרו.
יש הסוברים כי הקדוש יכול בזמן התגלותו בחלום, כפי שסיפרו רבים להציל ישוב מפגעי-טבע עתידיים, וכן שמירה על קהילה שלא יאונה לה כל רע ועוד.
מופת-אישי
המופת האישי הוא בעל חשיבות מרכזית בחיי-הצדיק כמו:
א. התרחקות מתענוגות העולם-הזה.
ב. צומות מידי-יום (חוץ משבת)
ג. לימוד עם אליהו-הנביא.
מעשה יוצא דופן, יכול להקנות לצדיק קדושה נוספת כמו:
א. מעשהו של רבי חיים פִּינְטוֹ זצ"ל (זכר צדיק לברכה), שנהג לשבת בפתח ביתו באסוירה (בְּמוֹגָּדוֹר), בימי שני וחמישי (ימי קריאת-התורה) ולאסוף כספים לעניים.
ב. מעשה הנערה סוּלִיקָה הצדיקה שלא רצתה להמיר את דתה ומתה על קידוש ה''.
ג. מעשה הגבורה של חמישים צדיקים מְאוּפְרָאן שהועלו על המוקד, בגלל שלא רצו להמיר דתם (ראה הפרק על אוּפְרָאן).
ספרות הֶגְּיוֹגְּרָפִית שלמה הצטברה [הגיוגרפיה =HAGIOGRAPHIE - זו ספרות המתארת את תולדות הקדושים. ש"ט]. מהחומר הזה ניתן להבחין לפחות ז'נארים [אופן מיוחד של יצירה אומנותית, סגנון, צביון. ש"ט]. הראשון מקיף את כל האגדות המסופרים על הקדושים עצמם, על חייהם ונסיהם, והסוג השני מתייחס לאגדות שהציר שלהן הוא נסים המתרחשים סביב הקדוש, והחגיגות הקשורות אליו. אין ספק שבדיקה יסודית יותר של החומר, יחד עם הספרות ההֶגְּיוֹגְּרָפִית של מרחבים אחרים, תוכל להוביל להבנתה של ז'נארים, שהם אופייניים לאגדות הקדושים היהודית. בכל הסיפורים הדתיים מצטלבים היסודות הריאליסטים והעל טבעיים.
ההיילולא
מנהג ישראל ביום השנה לפטירת הצדיק, מתכנסים מוקירי זכרו, לעסוק בדברי תורה, ללמוד מדרכי רבם, ולהתחזק בעבודת הבורא יתברך. מקור המנהג עתיק יומין, ושורשיו מימי אמוראי בבל, כפי שכתב רש"י (מסכת יבמות דף קכ"ב, ד"ה תלתא רגלי): "ובתשובת הגאונים מצאתי, כל הנך ריגלי דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה אותו יום מתקבצים תלמידי-חכמים מכל סביביו, ובאים על קברו עם שארהעם, להושיב ישיבה שם", עכ"ל לשון רש"י.
אנו מכנים את יום הסתלקותו של הצדיק "הילולא", הבאה לציין מועד פטירת הצדיק. זוהי מילה ארמית שפירושה: שמחה גדולה - שמחת חתונה. לכאורה, איך אפשר להשתמש בביטוי כזה על הסתלקותם של צדיקים? דבר שהושווה בפי חז"ל ל"שריפת בית-אלקינו" (מצודת-דוד יחזקאל פרק א' פסוק ד'). הלוא קרה דבר מעציב ומכאיב, צדיקים, שהאירו את העולם בתורתם ובעבודתם, נעלמו מעינינו. שוב איננו רואים את זיו פניהם ואיננו שומעים את קול תורתם ותפילתם. איך-אפשר לקרוא ליום כזה יום הילולא?, יום של שמחה? ולא סתם שמחה אלא שמחת-חתונה. אפשר לראות בזה את משמעותם האמיתית של חיי- הצדיקים, ובמיוחד מי שסללו דרך שבה הולכים אחר-כך ממשיכי-דרכם כלל – ישראל.
חשוב לציין שההילולות התקיימו ברֹב הוד והדר ובהשתתפות מאות ואלפי אנשים. גם היום, על-אף שנותרו יהודים, מעטים, במרוקו הילולות אלה ממשיכות להתקיים (לא כמו אז) ומשתתפים בהם יהודים מקומיים, יהודים יוצאי-מרוקו הבאים מארצות שונות, וביניהן קבוצות מהארץ ומספרן לא מבוטל.
מועד ההילולא
לא סוד הוא שכמות היהודים במרוקו קטנה היא הולכת ומתמעטת, אך תופעת הבניה והפיתוח במספר אתרים נמשכת במלוא ההיקף עד היום: בציון של רבי דוד בן-ברוך נבנו עשרות אם לא מאות דירות כולל מבנה גדול בן 2 קומות, באסוירה מקום קבורת הצדיק רבי חיים פינטו נבנה אולם ובו מקום למאות אנשים, בספי נבנה אחד הקומפלקסים המפוארים סביב קברותיהם של שבעת בני-זמירו, בויזאן מקום קבורת הצדיק רבי עמרם בן דיוואן נבנו לאחרונה עשרות דירות נוספות ואולם גדול למשתתפי ההילולא, במולאי איגי כך הוא מכונה וגם רבי דוד אלשקר נבנו יחידות דיור נוספות ובית-כנסת גדול ויהד עוד נטויה. יש לציין שבדירות, מטבחון, מקלחת, שירותים, שלחן וכמה כסאות וכן מזרונים כריות ושמיכות. דירות אלה מיועדות לעמך, אך יש עשרות דירות שיהודים בנו לעצמם, ריהטו ראתן במיטב הציוד הכולל הכל אפילו טלויזיה ומכונת כביסה והן לשרותם בכל עת שמבקרים בציון.
מקובל שההילולא תתקיים בתאריך בו נפטר הצדיק, ואם מועד הפטירה לא ידוע, מקיימים את ההילולא בל"ג בעומר. יש מספר צדיקים שלמרות שמקיימים הילולא במועד פטירתו, מקיימים לו הילולא נוספת ויותר כמו רבי עמרם בן-דִיוָואן המקיימים לכבודו שלש הילולות: אחת בל"ג בעומר, השניה בט"ו באב (רבי עמרם נפטר ב-ט' באב, יום זה היא יום אבל לכן נוהגים לקיים את ההילולא בט"ו באב), והשלישית בראש-חודש אלול - חודש הרחמים.
הסיבות לבחירת ל"ג בעומר למועד ההילולא
לל"ג בעומר יש חשיבות מיוחדת במסורת היהודית, כי תאריך זה הוא יום פטירתו של ר' שמעון בר-יוחאי. יהודי מרוקו ובמיוחד יהודי האטלס יחסו חשיבות מיוחדת לספר הזוהר המיוחס לרשב"י. רובם היו ועודם אנשי רזין (סוד), בקיאים מאד בלימוד הזוהר והקבלה. בבתי-כנסת רבים היו נוהגים בתום תפילת מוצאי-שבת להישאר בבית-הכנסת וללמוד בצוותא בזוהר הקדוש. מנהג כזה עדיין קיים בכמה בתי-כנסת גם בארץ.
את אהבתם ואמונתם של יהודי מרוקו בצדיק, ביטאו בקיום הילולא רבת משתתפים לזכרו. כל הילולא, היא אחד האירועים המרכזיים בחיי-הקהילה, ומציינים אותה בשירה והלל לבורא-עולם, כמו-כן, מהללים ומשבחים את הצדיק על גדולתו וקדושתו.
צעד ראוי לציון ולהערכה: חוגי השלטון המרוקני ממשיכים במנהג הצרפתים ששלטו במרוקו ונותנים חסות ל- 3 הילולות במרוקו: זו של ר' אליהו הקבור בקזבלנקה, של ר' עמרם בן-דִיוָואן הקבור בויזאן וזו של מוָּואלִין דָאד הקבורים קרוב לְסְטָּאט. באירועים אלה ממשלת מרוקו דואגת להציב שוטרי-תנועה, משמר-כבוד על תלבושתו הססגונית, כוחות-צבא במתחמים, רופא ואמבולנס. כל אלה ראיתי במו-עיני. בנוסף בכל אחת מההילולות משתתפת, אישיות ממלכתית, מושל האזור, נציגי הקהילה וקהל שלצערנו הולך ופוחת.
גם בארץ מתקיימות הילולות ע"י קהילות מערים שונות ממרוקו וגם ע"י בודדים לזכר הצדיקים הקבורים במרוקו או בארץ כמו ההילולא לכבוד הבָּאבָּא-סָאלִי וּבָּאבָּא-חָאקִי ועוד. בארץ יש מספר בתי-כנסת ע"ש צדיקי-מרוקו.
הקשר בין צדיקי א"י ליהודי מרוקו
הקשרים ההדוקים בין יהודי צפון אפריקה לא"י ידועים מן התקופה הקדומה. אהבתם לכל מה שקשור לא"י חזקה מאד, ותופעה זו מתבטאת גם בפולחן הקדושים. חלק מהם מוצאם לפי המסורת מא"י. לרוב מזכירים יהודי מרוקו את ירושלים כשכוונתם לא"י. ממחקר שערך פרופ' יששכר בן-עמי עולה שקרוב ל-90 צדיקים או שדרי"ם (שליחים דרבנן) הגיעו למרוקו וקבורים בה.
מטרת בואם הייתה איסוף כספים אך יש גם מסורת אחת המזכירה במפורש שלפחות קבוצה אחת של שבעה רבנים באה בתקופה קדומה כדי לגייר את האוכלוסיה הברברית. מבחינה היסטורית התקופה המתאימה למסורת זו, היא במאות הראשונות של הספירה כשהייתה תנועת גיור חזקה בצפון-אפריקה.
השדרי"ם
לפנים בישראל, עוד מימי האמוראים, היו השלוחים יוצאים מא"י לאחיהם בתפוצות לגבות כספים לקיום הישוב הדל שנשאר לפליטה בערים שונות אשר עם הזמן נהפכו ל"ארצות" בשפת המליצה, כי שיבואר להלן:
האמונה הבלתי מעורערת דחפה כמה יהודים בערוב ימיהם להיקבר בארץ האבות, וכאשר הגיעו למחוז חפצם היו לנטל כבד על התושבים הוותיקים אשר לא ראו בעין יפה עלייתם של קשישים. אולם עלייתם המתמדת של אלה שימשה להם עילה לדרוש מארצות המוצא של אותם עולים, תמיכות למען קיומם וקיום המטפלים בהם.
חלק גדול מאותם העולים לארץ הקודש היו מיוצאי מרוקו ובאופן טבעי מרוקו נבחרה כיעד לשדרי"ם, מה גם שיהדות מרוקו הייתה ידועה בקשר העמוק והזיקה גדולה לכל עניין הקשור בארץ הקודש. יהדות מרוקו תמיד קיבלה בשמחה רבה, את תלמידי-החכמים א"י שבאו אליה למרות אמצעיה הדלים.
בחירת השד"ר, המועמד לשליחות בקהילות-ישראל בתפוצות, לא הייתה מלאכה קלה. השדרי"ם נבחרו בקפידה ע"י שולחיהם. הם היו חייבים להיות בריאים בגוף ובנפש, בעלי הדרת-פנים וצורה, תלמידי-חכמים מובהקים ששמם הלך לפניהם, בקיאים בתלמוד ובפוסקים, ויד להם בתורת-הקבלה. מוכתרים במידות מוסריות, בעלי תכונות טובות, נוחות וישרות. בקיאים במלאכת הדרוש על החיים והמתים, ואף בעלי ידע בחוכמת השיר והחריזה. שדעתם תהייה מעורבת עם הבריות ובקיאים בהוויות העולם.
מתפקידו של השליח היה לייצג נאמנה, בכבוד ובהדר את שולחיו. השד"ר היה "חלון הראווה" למה שהוא ייצג. על כן, השדרי"ם היו צריכים להיות בעלי התכונות האלה, ורק אלה נבחרו להיות שדרי"ם לגייס תרומות.
לכל שד"ר הייתה אכסניה מיוחדת אצל אחד אמיד מבני-הקהילה. ר' יעקב משה טולידנו בספרו "נר-המערב" כתב: "אהבתם לא"י נפלאה עד מאד, את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא"י, ושד"ר שבא מא"י אם ספרדי או אשכנזי היה מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניה נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם". ר' דוד חסין הפייטן המפורסם ביותר בצפון-אפריקה כתב הרבה שירים לכבודם.
אחת התעודות משנת תקי"ב (1752), מספרת על השד"ר רבי יצחק כהן, שבא מחברון לעיר סְפְרוּ, SEFROU בה הוא מספר בהתרגשות רבה ליהודי המקום את מצב הקהילות בא"י, והם תרמו בהתלהבות ובעין-יפה: "וכאשר שמענו... אזרנו חייל והחלש אמר: גיבור אני ואיש את רעהו עזרו ולאחיו יאמר חזק ונתחזק בעד המצווה הזאת לערי-אלקינו", ונתנו לו תרומות בעין יפה.
גם רבי דוד עובדיה מביא בספרו "צפְרוּ תעודות ומקורות" (צפרו מבוטאת סְפְרוּ SEFROU) מציין שבשנת תקנ"ז (1797) חולקו התרומות בין ארבעת הערים הקדושות: ירושלים 50% והיתר לטבריה, צפת וחברון.
שלוחי א"י שהיו חכמים ואנשי-מעשה, היוו את הגשר בין יהודי א"י ליהודי מרוקו. הם הפיחו בהם את בשורת ציון שגעגועיהם וכיסופיהם אליה בערו בליבותיהם ותמיד חלמו להגיע אליה, ואכן בהגעתם הם ראו בכך הגשמת חזונם, כי בלעדי ארץ-ישראל, הם אינם מגיעים לשלמות למרות הקשיים של סכנת-דרכים, איתני הטבע וליסטים.
הנה אנו יודעים, למשל, כי ירושלים הייתה מאוכלסת יהודים רבים מרוקאים, או כפי שהם נקראים "המערביים או המוגרבים". כבר בימי הביניים רבי יהודה אֶלְחָרִיזִי כותב: "ושם מן המערביים (המרוקאים) קהילה חשובה וטובה". לפני גירוש-ספרד ישבו בירושלים ובצפת כ- 600 משפחות יהודיות ובתוכן משפחות רבות ממרוקו. (על צדיקים שעזבו את מרוקו והתיישבו בא"י, ראה פרק בשם זה)
השדרי"ם נדדו מישוב לישוב כאשר המרחקים בין הישובים גדול והמעבר מישוב לישוב התנהל על גבי בהמות ולפעמים תוך חציית נהרות וטיפוס על הרים וגבעות. למרות התלאות הקשות, השדרי"ם המשיכו בנדודיהם באיסוף תרומות, וכאשר כבר הגיעו לישוב כל שהוא, הם היו גדושי-סבל, בגדם בלוי וקרוע לפעמים רעבים, בשליחותם ראו שליחות נעלה וקדושה ועשו הכל כדי לשמור על התרומות שלמטרתן יועדו.
סיכומו של דבר
פולחן הצדיקים בקרב יהודי מרוקו, מהווה תופעה מרתקת ומורכבת מבחינת תכניה, ומסועפת מבחינת הפונקציות שהיא ממלאת בחיי היום-יום והעשייה השיגרתית.
מאורעות שהכתיבו את מהלך ההיסטוריה, גרמו לכך שיהדות הגולה במרוקו הייתה בעמדה נחותה מבחינת השפעתה התרבותית על הסביבה, או על השלטון שכפה את תרבותו על נתיניו. זאת ועוד, הביאו לידי כך שיהדות מרוקו לא הקימה במשך שנות קיומה מונומנטים שיוכלו לציין בגאווה את פעולותיה, אם זה בָּמֶלָּאח ואם זה במקומות אחרים שבהם התקיימה תרבות יהודית כלשהי.
הצדיקים הם הערובה להמשך קיומה של קהילה זו. תקוותנו שרוח הזמן תפנה את מקומה לאותם נסים ולאותה אמונה בכוחם של צדיקי -מרוקו וחכמי- ישראל בכל המקומות ובכל הדורות.
אני מדריך קבוצות מטיילים במרוקו בה ביקרתי עשרות פעמים ומכיר את מרוקו על שלל היבטיה: היסטוריים, החברתיים, התוודעתי אל מכמני ההיסטוריה היהודית המרוקנית, צדיקיה וחכמיה, ואוכל לציין ולומר וללא צל של ספק, שאיני מכיר שום עדה הקשורה לצדיקיה כמו העדה המרוקנית שהשכילה לשמר את ההיסטוריה, האמונה והתקווה היהודית בגולה בזכות אותן דמויות אצילות-נפש של ממש ששימשו להן מעין אבוקה.
הצדיקים הם הערובה להמשך קיומה של קהילה זו. תקוותנו שרוח הזמן תפנה את מקומה לאותם נסים ולאותה אמונה בכוחם של צדיקי -מרוקו וחכמי- ישראל בכל המקומות ובכל הדורות. מי יתן שדמותם הזכה והטהורה, הנפלאה והקדושה, של צדיקי וחכמי-מרוקו, תהיה לנו לחוסן ולתעצומות נפש להאדרת מורשתנו, לשימור הגחלת היהודית בבחינת "זכור ימות עולם בינו שנות ודור" (דברים ל"ב/י"ב). תמלא את עצמותינו עוז וחוסן ישועות, יהיו נא מעשיהם נר לרגלנו, ואם נזכה לראות ולחוש מעשיהם וקדושתם, ייטב לנו בעיקר בעיתות צרה וקשיי הזמן, יהי רצון שזכות הצדיקים תעמוד לעם ישראל בכל מקום ומקום אמן.
