הגמ"ח במלאח

הגמ"ח במלאח

^{מאת: רפאל בן שמחון ז"ל מתוך ספרו "יהדות המגרב-מסורות ומנהגים" © כל הזכויות שמורות לבנו יעקב בן שמחון יבדל"א}

"וישבות ה' ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"

מאז היות ישראל לעם, עמדה השבת במרכז חייו. קדושתה של השבת האצילה על חייו של כל יהודי עד כדי כך, שגם ימי חול יש להם קשר לשבת ומציינים אותם בשעת התפילה כמו: יום ראשון בשבת, יום שני בשבת וכן על זה הדרך.

לגבי היהודי המרוקאי, ההכנות לשבת מתחילות עוד מיום רביעי, ואכן בגלל השבת היה יכול לסבול את חייו הקשים, כי השבת היא שהייתה מחזקת אותו ומחדשת את כוחותיו, ולמרות שכל השבוע עבד בעבודה קשה ומפרכת, עבודה מלאה דאגה, עצבות ויגון, הנה באה השבת ובאה גם המנוחה.

גם העני שבעניים ידע שקרובה הישועה לבוא כאשר תבוא השבת ותשבית את כל דאגותיו, תיישר את קומתו ותעשהו שוב ״בן-מלך״, ואמנם בטחונו בשם, היה כל-כך חזק ומן הראוי לציין שהודות למוסדות הקהילתיים שהיו למופת כברוב היישובים, והם דאגו למחסורו של כל דכא ומר-נפש וזקפו את קומתו בעזרה שהגישו לכל אחד ואחד.

נביא כאן כמה סוגי עזרה שהגיש ועד הקהילה של רוב היישובים, לכל נזקק ובמיוחד לתלמידי-חכמים מיעוטי יכולת ולאלמנות.

ה״חילוק״ או ה״פרס״

בימי ד-ה-ו בשבוע, התקיימה ״החלוקה״, משהו דומה לחלוקה שהייתה קיימת בארץ-ישראל בקרב היישוב היהודי הישן לפני קום המדינה. במרוקו היא מכונה בשם ״חילוק״ או ״פרס״. הציבור שנהנה מה״חילוק״ הזה התחלק לשני סוגי מקבלים.

הקבוצה הראשונה של המקבלים כללה בתוכה תלמידי-חכמים שאין ידם משגת ושאין להם הכנסות קבועות, אלמנות ממשפחות מיוחסות ועניים ״בני אבות״ (המיוחסים). לקבוצה זו, היה מגיע שליח מיוחד מטעם ועד הקהילה לבתיהם ביום רביעי בערב או בליל שישי לאחר שהחשיך, ומוסר לידי ראש-המשפחה מתת כסף. כל אחד קיבל לפי כבודו, מעמדו, מצבו המשפחתי וכדומה.

הקבוצה השנייה כללה אנשים רגילים מהשורה, אנשי ״עמך״, עניים שיכולים וגם רגילים לפנות ולבקש נדבות ברחובות קריה. אנשי קבוצה זו פנו ישר אל פקיד הקהילה אצלו רשומים באופן קבוע והאיש, חילק לכל אחד מהם את קיצבתו השבועית המגיעה לו.

לכיסוי הוצאות ה״חילוק״, נהג ועד הקהילה לגבות תרומות ונדבות מתושבי ה-מללאח במהלך כל השבוע, ונדבה זו נקראת "א-נדבה דזמעא" או נדבת השבוע.  יש לציין שפקיד הקהילה היה בדרך כלל יהודי נשוא פנים ונאמן. ברוב המקרים היה גם איש אמיד.

 חלוקת הפרס השבועי לעניים בקזבלנקה       

תמיד

בקהילת מכנאס כמו ברוב קהילות מרוקו, היו קיימות אגודות נשים אשר בכל יום רביעי, בלויית קבוצת גברים מאנשי חברת רשב״י (החברה קדישא), עברו מבית לבית שבשכונה היהודית והכריזו בקולי קולות: ״תמיד״ "וואזבו תמיד", היינו: ענו! ותנו תמיד (לזכר עולת התמיד). כל עקרת בית ענתה ברצון והגישה לפונים מנה של קילו קמח נקי או יותר, הכל לפי מתת ידה של הגבירה. את כל הקמח שנאסף מכל השכונה, רוכז במחסן הקהילה וביום חמישי בבוקר חולק למשפחות הנזקקים ומיעוטי יכולת. כל משפחה קיבלה את המנה המגיעה לה, לפי מספר הנפשות שבמשפחה.

 לחם אביונים (די רבבי)

ביום שישי לפנות ערב, עוד לפני קבלת שבת, יצאה קבוצה שנייה, ותמיד מאנשי חברת רשב״י, אנשיה עברו בכל מבואות השכונה כשהם מכריזים: "וואזבו די רבבי"  (ענו ותנו של אלוקים) ושוב, כל משפחה נתנה כיכר לחם או יותר לאנשי החברה, הכל לפי המצב המשפחתי. כל הלחם שנאסף חולק באותו ערב לנזקקים, אולם ראשוני המקבלים הם תמיד תלמידי-חכמים, ובמיוחד האלמנות שאינן יכולות להיחשף בשכונה כשהן מקבלות לחם. לכל אלה, הקהילה העבירה מספר כיכרות לחם בסתר. שליח מיוחד הביא מתחת ל"ג'אלביה" שלו את מנת הלחם המגיעה, כך כל יהודי חסר אמצעים עבר את השבת בכבוד.

 יש לציין כי אנשי החברה המתנדבים לעבודת קודש זו נשארו בלילי-שבת זמן רב, הם חזרו לבתיהם רק כאשר סיימו את חלוקת הלחם.

שאריות השמן

מנהג נאה היה קיים מקדמת דנא במרוקו ובמיוחד בעיר הגדולה מראכש שבדרום, שם היו נוהגים החנוונים להחזיק בחנותם פח-ברזל לבן הנקרא ״טאררר׳ בערבית המדוברת, בו תקוע משפך. לתוך הפח הזה נהג כל חנווני להטיף את מעט טיפות השמן הנשארות בכל פעם לאחר שהוריק לכלי של הקונה את מידת השמן. השמן שהתאסף בדרך זו, טיפין טיפין נשמר בקפדנות ופעם בחודש בערך, עבר המשגיח מטעם גזבר ועד הקהל, אסף את הפחים שבחלקם נתמלאו, במיוחד בעיר מראכש הגדולה בעלת אוכלוסייה של למעלה מעשרת אלפים יהודים. המשגיח ריכז את השמן ואחסן אותו בוועד הקהילה ויום שישי חילק אותו לעניי העיר.

מקור ההכנסות וההוצאות של הקהילה

לאור ההוצאות הרבות שהיו לכל מוסד קהילתי במרוקו, כל ועד קהילה (Le comite) כיסה הוצאותיו באמצעות הטלת מסים שהטיל על מספר מצרכים שונים. לוועד הקהילה של מכנאס היו בנוסף לעזרה שהגיש לנצרכים (חילוק או פרס), היו לו עוד הוצאות נוספות כגון: עזרה כמעין תמיכה בתלמידי חכמים מיעוטי יכולת על-ידי הגדלת סכום החילוק השבועי, עזרה בנישואי בנות יתומות (עזרת נישואין), עזרה בחגים למשפחות הנזקקים וחסרי אמצעים, עזרה לעוברי-אורח והחזרתם לייעדם על-חשבון הקהילה, סיעוד ליולדות ולחולים השוכבים על ערש-דווי, בהבאת רופאים ורכישת תרופות (ע״י ביקור חולים).

עוברי-אורח היו בדרך-כלל, תלמידי-חכמים נזקקים שעמדו לחתן בן או בת במשפחה והיו זקוקים לעזרה, או עמדו להדפיס חיבור או ספר שכתבו ובאו לבקש עזרה ותמיכה להוצאת כתביהם. סוג אחר של עוברי-אורח היה מורכב מעניים נודדים שנהגו כל הזמן לתור בארץ, מכפר לכפר, ומעיר לעיר. לסוג זה של עוברי־אורח, היה משגיח מטעם הקהילה, אליו היו פונים והוא היה קונה להם גם כרטיס נסיעה־בחזרה לייעדם. בינתיים, רוב העוברי־אורח היו מתארחים ב־״אכסניית העניים״(דאר לעניים) או ״אכסניית האורחים״ (דאר לוראחים).

ההכנסות

נדבת החג

לפני החגים נהגו חברי ועד הקהילה להכין רשימת תורמים, אחר-כך ביקרו ערב ערב בבתי העשירים ובבתי מסחר והטילו על כל אחד לתרום לקופת הקהל סכום כספי שהוועד קבע לתורם, בדרך כלל אף אחד לא היה מסרב, היו שהתנגדו לגובה הסכום שהוטל עליהם  ולבסוף כל אחד תרם בשמחה וברצון. סכום התרומה היה תמיד נקבע לפי מעמדו ומצבו של האיש התורם. הנדבה של פסח הייתה תמיד יותר גבוהה מזו של חג הסוכות.

הקדשות

לקהילה היו בתים וחנויות בשכונה היהודית הישנה – ה-מללאח, ואלו היו נכסים שהוקדשו לטובת הקהילה על-ידי אנשים יחידים, על-פי רוב אנשים חשוכי בנים ושלא היו להם יורשים. הבתים היו ברובם תפוסים על-ידי תלמידי-חכמים נזקקים, אלמנות ומשפחות חסרי אמצעים.

מס על הבשר

הכנסה קבועה לקופת הקהילה, הייתה הגאבילא  La Gabelle או סיג׳א (Ciza). זהו מס על הבשר שהיה מוטל על שחיטת בהמות. מס עזר הבשר ידוע עוד בספרד. הקצב היהודי שילם את המס הזה לוועד הקהילה וחזר וגבה אותו מן הצרכן היהודי. במכנאס היה יהודי מכובד בשם שלום אוחנה שישב תמיד בבית המטבחיים ופיקח על כל מערכת החשבונות ורישום כל כמות בשר שיצאה מבית המטבחיים.

מס על היין

הכנסה נוספת וקבועה לוועד הקהילה היא המס על היין.  הסוחרים היהודים שילמו לוועד הקהילה סכום מסויים על כל ליטר יין שנרכש וחזרו וגבו אותו בחזרה מן הצרכן היהודי. זה היה בעצם מין מס ערך מוסף שנגבה מן הצרכן היהודי ב־ מללאח.

מתן בסתר

בימי חמישי ושישי, השוק של ה-מללאח הומה בבני אדם. הערבים מכפרי הסביבה ממלאים את השוק במרכולתם. ובתוך ההמולה הזאת, רואים יהודים המחפשים נצרכים נסתרים ומבלי שאלה ירגישו, תוחבים לידיהם או לכיסם סכום כסף ונעלמים לפני שירגישו בהם. ברוב המקרים, תפקיד חלוקת כסף בסתר לנזקקים, הופקד תמיד בידי יהודים אמונים וישרי דרך אשר הכירו כל נצרך.

הם היו כעין פרנסים חילקו לכל נזקק מבלי שידע ממי הוא מקבל, כך למרות שהיהודי העני היה עמל ויגע כל השבוע, משעבד את עצמו מבלי לדעת עד היכן, הנה באה השבת ועימה באה המנוחה והשכיחה לו את כל צרותיו ודאגותיו.