טקס אזכרה ארצי-ממלכתי לחללי ספינת "אגוז"- הר הרצל ירושלים

^{קרדיט תמונות: המטה לטקסים ואירועים ממלכתיים}

השנה אורגן טקס האזכרה למ"ד טבועי ספינת אגוז על-ידי המטה לטקסים ואירועים ממלכתיים בשיתוף משרד הביטחון וצה"ל. בטקס נכחו המשפחות השכולות, מאות בני הנוער מרחבי הארץ ואורחים. נשאו דברים: יו"ר הכנסת-ח"כ אמיר אוחנה, ושר המדע והטכנולוגיה-ח"כ אופיר אקוניס, סם בן שטרית-נשיא הפדרציה העולמית וגב' גילה גוטמן אזולאי- יו"ר משפחות חללי "אגוז".

להלן הדברים שנשאו בטקס:

ח"כ אמיר אוחנה-יו"ר הכנסת: הסיפור שכל ישראלי צריך להכיר: בלילה שבין העשרה לאחד עשר בינואר 1961, בחשכה מוחלטת, בנמל אל חוסימה שבצפון מרוקו, עמדו על המזח איש מוסד ישראלי וארבעים ושלוש נפשות נרגשות, לקראת מסע שאין דומה לו. מסע לציון, אל הארץ המובטחת. קשה לשער מה התחולל בנפשם של גברים, נשים, ילדות וילדים שעמדו להפוך אלפיים שנות כיסופים לירושלים – למציאות שעתידה להתגשם. ניתן להעריך שהייתה בהם שמחה שמהולה בעצב על הפרידה מהבית המוכר. ייתכן שפחדו מן המסע הארוך אל הלא-נודע, עם מעט המיטלטלין שהורשו לשאת עמם. אך כל אלו לא מנעו מהם לממש את הציונות שפיעמה בהם. מאמצע שנות החמישים של המאה הקודמת, משקיבלה מרוקו את עצמאותה, השלטון שעלה במדינה אסר על היהודים לעלות לישראל. היהודים שכן הצליחו לממש את כמיהתם לשוב אל ארץ אבותיהם באותן השנים, עשו זאת בעלייה בלתי-לגלית, שכללה מספר רב של מבצעים ופעולות חשאיות של סוכני מוסד וארגון המחתרת היהודית במרוקו, תוך סיכון חיים. אחת מאותן פעולות, עמדה לצאת לפועל באותו לילה קר וחשוך. ספינת המעפילים ״אגוז״ נרכשה שלושה חודשים קודם לכן לצורך הברחת יהודים אל מולדתם. הספינה, שכבר ביצעה בהצלחה שתים-עשרה הפלגות והבריחה למעלה משלוש מאות יהודים על סיפונה הקטן, הייתה מתורגלת באותו נתיב קצר מ-אל חוסימה לגיברלטר. בהפלגתה ה-13, ״אגוז״ יצאה לדרך, אך נקלעה אל ים סוער – והפכה למלכודת מוות. רב החובל הספרדי ושני אנשי צוותו עלו על סירת ההצלה היחידה. הם השאירו מאחוריהם את המעפילים, שמחציתם היו ילדים, ואת איש המוסד בנסיונות הצלה נואשים בעוד ״אגוז״ טובעת. אך לשווא. איש מהנותרים על סיפונה לא שרד את האסון. רק 22 מחלליה אותרו ונמשו מלב ים באותו יום שחור, והובאו לקבורה במרוקו. אבל כבד נפל על הקהילות היהודיות שם, כאן ובתפוצות. האסון של ספינת המעפילים ״אגוז״ וקורבנותיה זעזע את העולם: בעיתונות ובבנייני פרלמנט ברחבי תבל הטיחו האשמות קשות על הממשל במרוקו ומדיניותו. בעקבות הטרגדיה, החליט מלך מרוקו לבטל את האיסור על יהודים לעלות לישראל. שערי העלייה ההמונית נפתחו ורבבות-רבבות מיהודי מרוקו זכו לעלות ארצה. חלוציותם של המעפילים ונפילתם הפכה לאירוע מכונן ששינה את ההיסטוריה של קהילת יהודי מרוקו. באישון אותו לילה סוער, המעפילים לא ביקשו להיות גיבורים. הם רק חלמו להגיע לארץ ישראל, אך הפכו גיבורים בעל כורחם. מאותו הרגע, למדינת היהודים נפתח חוב מוסרי בפני החללים ומשפחותיהם – להביא את הנופלים לקבורה במולדתם. רבים וטובים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, בארץ ומחוצה לה, הפכו עצמם שליחים במשימה למילוי החוב, אך מעל כולם ניצב יקירנו, סם בן שטרית, שלקח משימה זו כמשימת חיים – לאתר את הקברים ולהעלות את עצמות הנספים לירושלים. שנים של מאמץ בלתי-נלאה, תלאות ומסעות חלפו עד שעלה בידו להשלים את שליחות חייו. סיפור מרגש ומופלא שיכול לבדו למלא ספר שלם, סרט וסדרה גם יחד, ועדיין תהיה היריעה קצרה מלהכיל. עצמותיהם של קורבנות ״אגוז״ הועלו אחר כבוד לירושלים, והשלימו, כמעט שלושים ושתיים שנים אחרי שיצאו לדרך, את מסען אליה. ח״כ רפאל אדרי ז״ל ממפלגת העבודה, יליד קזבלנקה, אמר בדיון מיוחד שערכה הכנסת במליאתה על הבאתם לקבורה: ״מדינת ישראל פדתה במעמד מקודש, במקום בו אנו עומדים, חוב של כבוד ל-22 מנספי ספינת המעפילים "אגוז" והביאה אותם למנוחת עולמים באדמת ישראל, האדמה אליה ערגו וכיספו… גיבורים אלה, שרגש האחווה הלאומית וההזדהות עם העם היהודי היו חלק בלתי נפרד מחייהם, ומסרו נפשם על ארץ-ישראל, נמנים עם כל שאר קדושי האומה, שמסרו חייהם בדרך ציונה ולמען ציון. בהקרבתם, במאבקם ובמותם קידשו את החיים״. יו״ר הכנסת דאז, שבח וייס אמר בדיון: ״לו זכו מעפילי הספינה "אגוז" להגיע לארץ הזאת והיו חיים אתנו היום, היו רואים לנגד עיניהם חלום מתגשם של מדינה חופשית, משגשגת, קולטת עלייה; מדינה שבה קהילת יוצאי צפון-אפריקה, וקהילת מרוקו באופן מיוחד, מהווה חלק חשוב כל כך של אוכלוסיית הארץ… הם חלוצי הבנייה… משמשים בתפקידים דתיים מרכזיים, שותפים לניהול המדינה והדמוקרטיה שלה, ראשי ערים, חברי כנסת, שרים… מדינה שבה נציגים בולטים ונבחרים של קהילתם תפסו עמדות מרכזיות בניווט מדיניות הפנים והחוץ של ישראל… שבה הם שותפים מרכזיים אהודים בבניית כל מוסדותיה… וממשיכים את סגנונם ומסורתם״. אחד מאותם שרים מרכזיים שניווט את מדיניות החוץ של ישראל וכיהן אף כסגן ראש הממשלה – השר לשעבר דוד לוי, שלימים זכה בפרס ישראל למפעל חיים – הוא שייסד את הטקס בו אנו נמצאים כעת, שהביא להכרה הממלכתית לזכר המעפילים, ועבור משפחותיהם. קהל נכבד, בנימה אישית – בבית הוריי, ינקתי מילדות אהבה ללא תנאי לארץ ישראל ורוח ציונית שבערה בהם כל חייהם. זו אותה רוח שאפיינה את המעפילים שהמתינו בציפיה על המזח. אותה רוח שאפיינה כל כך את יהודי מרוקו. אותה רוח שאפיינה קהילות יהודיות בכל רחבי תבל, שנקבצו ובאו לארץ, לחולל את הנס שאין שני לו – מדינת ישראל. כבן להורים שעלו ממרוקו, וכיושב-ראש הכנסת הראשון ממוצא מרוקאי, ראיתי חובה מוסרית ראשונה במעלה להיות עמכם כאן היום, ולהעלות על נס את אחד האירועים המכוננים בהיסטוריה של עליית יהודי מרוקו. מדובר בפרק מפואר בדברי ימיה של תקומת עמנו, המורכבת מקיבוץ גלויות ושיבת ציון. משפחות יקרות, בשמי ובשם הכנסת, אני מבקש לנחם ולחזק אתכם. אני יודע שגם בחלוף עשרות השנים הכאב והצער לא דעכו. בשליחותכם ובשליחות יקיריכם שאבדו, נמשיך להנחיל את מורשתם לדורות הבאים, על מנת שיכירו את חלקם בסיפור הקוממיות הגדול של עם ישראל בארצו ובמולדתו.

תהא נשמתם של מ״ד מעפילי ״אגוז״ צרורה בצרור החיים.

סם בן-שטרית-נשיא הפדרציה העולמית: בטקס אשתקד, סיפרתי לכם על הדיאלוג בין המלך חסן II לביני, בנסיעתי ה- 39 מטעם ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. המלך, התנה את ההיתר להעלות את עצמותיהם של 22 הגופות שנמשו מן הים וקבורות בבית העלמין היהודי באל-חוסימה שבצפון מרוקו, להעלותן לישראל. למלך היו שני תנאים:אחד: שכל ההוצאות הקשורות להגעת המשלחות מישראל ומקזבלנקה, תהיינה על חשבונו הפרטי. הוא ציין: אני רוצה ברכה זו עבורי אישית. שניים: שאתה, סם בן שטרית ולא אף אדם אחר, ידברר את כלי התקשורת מישראל ומהעולם, ויסביר את מניעי ההומניים להיתר זה, ויגן עלי מפני כל ביקורת מצד מדינות-ערב. ואכן, בשובי ארצה, בדרכי לביתי בפסגת זאב, פגשתי את חנה סניורה- עורך העיתון הפלסטינאי "אל- פג'ר". מסרתי לו מכתב התודה שמסרתי למלך על ההיתר להעלות עצמותיהם של מעפילי "אגוז". מכתבי בעברית ובצרפתית. ומה הופתעתי, כאשר למחרת העיתון "אל-פג'ר" פרסם לאורך כל העמוד הראשי של העיתון, תמונת המלך ומכתב התודה שלי שמסרתי למלך בערבית, תחת הכותרת "מסמך". שלחתי בפקס (כי אז לא היה מייל) לגנרל קדירי חברי הטוב, ראש המוסד המרוקני. האחרון השיב לי בטלפון שהוא מסר העיתון למלך חסן II וראה דמעות גיל מעיניו מרוב שמחה. היום אני מספר לכם על הביקור הראשון בבית העלמין היהודי באל-חוסימה. על אף אזהרות שלטונות מרוקו, ועל אף סכנות הדרכים מטנג'יר לאל-חוסימה, הגעתי לבית העלמין. טיפסתי על כתפיו של השומר וקפצתי לבית הקברות. מולי היו 2 טורים של קברים: אחד של 15 קברים והשני של 7 קברים- לרבות קברים של ילדים. התעטפתי בציצית ונשאתי אשכבה למנוחת הטבועים. לפתע, איבדתי את הכרתי לרגע אחד ויצא מפי הפסוק "וישבע יוסף את בני ישראל לאמור: פקד יפקוד אלוקים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה עמכם". זוהי שבועת קדם! ומיד שמתי את שתי ידי על שני קברים ונשבעתי להם לעשות כל אשר לאל ידי, כדי להעלותם לירושלים- עליה חלמו ובדרך אליה קיפחו את חייהם. יהא זכר טבועי "אגוז" עמנו לעד.